צבע החלב / נל ליישון

unnamed (10)כשהתחלתי לקרוא את "צבע החלב" זה נשמע לי כמו ״בית קטן בערבה״ – גירסת האימה.
מרי היא ילדה צולעת שחיה עם המשפחה שלה בחוה כפרית קטנה אי שם ב 1831.
יש לה שמלה אחת מלוכלכת.
היא אוכלת לחם וקצת גבינה.
היא עובדת בפרך מהזריחה ועד אחרי השקיעה.
היא ישנה עם ארבע אחיותיה באותה מיטה ולא יודעת מה זאת שמיכה.
אבא שלה מרביץ לה בכל הזדמנות ואמא שלה אף פעם לא מרוצה.
אבל בכל זאת היא מאושרת.
וכשפעם אחת האחיות שלה גונבות רגע אחד של שקט ושואלות אותה מה החלום שלה – היא חושבת וחושבת ולא מצליחה. אין לה חלום. אלו החיים שלה והיא מרוצה.
אבל את הספר שלה היא כותבת בגוף ראשון, אחרי שאבא שלה מוכר אותה לכומר המקומי, כדי שתעזור לו לטפל באשתו החולה.

“זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. אני לא אוהבת לספר לכם את כל זה. יש דברים שאני לא רוצה להגיד. אבל אמרתי לעצמי שאני יספר לכם את כל מה שקרה. אמרתי שאני יספר הכל ובגלל זה אני חייבת לעשות את זה. אני לא מאוד גבוהה והשיער שלי בצבע החלב. השם שלי זה מרי ולמדתי איך לכתוב אותו: מ — ר — י. ככה כותבים אותו”.
מרי היא ילדה בורה וחסרת כל השכלה אבל פקחית וחדת לשון ואבחנה. והיא חייבת לספר לכם את הסיפור שלה. היא חייבת להעלות אותו על הכתב לפני שימוג ויעלם ביחד איתה. ואתם חייבים לקרוא אותו. אתם פשוט חייבים. גם אם הוא מוגש בשפה עילגת ומשובשת (וזה המקום למחיאות כפיים למתרגמת רותם עטר).

יותר מזה אני לא יכולה לספר לכם מבלי לפגום בעונג הצרוף של הקריאה שמהול כל הזמן בכאב חד שמפלח את הבטן.

אבל אתם חייבים לקרוא אותו. את הסיפור שלה. מבטיחה לכם שהוא ישאר אתכם הרבה אחרי שתסיימו אותו. מבטיחה.

להמשיך לקרוא

פסטיבל דוקאביב 2019 – ההמלצות שלי

אביב חדש – המלצות על ספרים חדשים

IMG_8538האביב חזר,

ביבי נשאר

אנחנו נוסעים לתאילנד

ושוב אני מחפשת ספרים טובים.

יש דברים שלא משתנים.

מה שכן השתנה הוא שלפני הנסיעה הספקתי לפגוש את נעה מנהיים, העורכת הראשית של הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר ואולי עוד כמה שמות שלא רשומים על השלט. להמשיך לקרוא

פסטיבל הפסנתר 2018 – ההמלצות שלי

275b62d7a0054151981f7a4318b3b97c (1)״אחרי החגים״ מסמל את בוא הסתיו ואת בוא השגרה  אבל גם את בואו של פסטיבל הפסנתר, שהשנה חוגג 20 שנה, ויתקיים ב 20-27 לאוקטובר באולמות מוזאון ת"א והקאמרי.
האמת, התפלאתי לא למצוא השנה מופע חגיגי, מהסוג שבו אמנים מהשורה הראשונה מתכנסים ביחד לחגוג איזו מחווה, מהסוג שעשו פעם לתל אביב או לשמוליק קראוס או לעלי מוהר, מהסוג שעושה התרוממות רוח, שאתה יוצא בהם קצת מרחף מעל פני האדמה.
בכלל יש הרגשה בשנים האחרונות שפסטיבל הפסנתר הוא כבר הרבה פחות פסנתר והרבה יותר גיטרה, הרבה פחות מפתיע והרבה יותר משתדל לגעת בכמה שיותר קהלים שזה טוב אבל זה גם מאוד רע.
ובכל זאת זה עדיין ארוע משובח שמרכז בחמישה ימים המון מוזיקה ישראלית טובה והמון אמנים מצויינים שאת רובם גם אפשר לראות בהופעות מחוץ לפסטיבל אבל איכשהוא הם תמיד מתרגשים ומתאמצים כאן במיוחד. ולפעמים הקסם קורה בדיוק כאן. ולא תמיד אפשר לצפות באיזו הופעה. אבל כשהוא קורה זה קסום ומרגש וגורם לך להרגיש על ענן.
ותמיד תמיד כששואלים אותי ״באיזו הופעה לבחור״ אני עונה שאני לא יודעת. מנסיון אי אפשר לצפות איזה הופעות יהיו הכי טובות אז פשוט תלכו עם הלב שלכם. אני ממליצה לבחור אחת של מישהו שאתם ממש אוהבים ואחת של מישהו שאתם בכלל לא מכירים. זה אמנם ריסקי אבל תחשבו מה יקרה אם תגלו ותתאהבו. אם הקסם יקרה עם מישהו זר.
ואחרי כל זה עדיין הבטחתי אז הנה ההמלצות:

להמשיך לקרוא

שרוכים / דומניקו סטרנונה

unnamed (2)אישה שבעלה עוזב אותה בשביל אישה אחרת מבקשת שיחזור אליה. שלא ינטוש אותה ואת שני הילדים שלהם. ״אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך.״ היא אומרת במשפט שפותח את הספר, אחר כך נקבל גם את הגירסה שלו למה שהיה.

ספרו הקטן של הסופר האיטלקי דומניקו סטרנונה, שאי אפשר לא למצוא בו הקבלה לספרה של אלנה פרנטה "ימי הנטישה", שואב אותך למציאות מדכאת של חיי נישואין כושלים שבהם שני אנשים לא מאושרים טובעים בשגרה המשעממת של חיי היום יום, אך בעוד הוא מנסה להמלט על נפשו ולחפש את הניצוץ בעיניים שהוא אפילו לא זוכר את קיומו, היא נאבקת לאחוז בו מהפחד.. שמה? ממה בעצם היא כל כך פוחדת? להשאר לבד? לפגוע בילדים? להמשיך לקרוא