"החברה הגאונה" ו"הסיפור של שם המשפחה החדש" – קריאה חובה!

unnamed (7)אני וא' לא תמיד אוהבים את אותם ספרים. רוב הזמן אנחנו נמשכים בכלל לז'אנרים שונים. אבל כשזה קורה, זה סימן שמדובר בלהיט אמיתי, חוצה גבולות, וסוגות ספרותיות.

ועכשיו זה קרה. עם שני הספרים החדשים של אלנה פרנטה מסדרת הרומנים הנפוליטניים "החברה הגאונה" ו"הסיפור של שם המשפחה החדש". ולא מדובר בסתם אהבה אלא בהתאהבות, בהתלקחות. עד כדי כך שאחרי הספר הראשון שאותו קראתי ראשונה ואחר כך הוא, על קריאת הספר השני אף אחד לא היה מוכן לוותר לשני ונאלצנו לקנות שני ספרים שאותם קראנו במקביל. תקחו את זה כהמלצה.

אז כדי לעשות סדר נסביר שמדובר בטטרלוגייה של ארבעה ספרים, מתוכם תורגמו לעברית רק שניים בינתיים, הפורש את סיפור התבגרותן וחברותן של לילה ואלנה בשכונה קטנה וקשת יום בנפולי.

od3m4zax28i9xqtd02yaהספר הראשון "החברה הגאונה" נפתח כאשר לִילָה צֶ'רוּלוֹ, ילידת 1944, בתו של הסנדלר השכונתי, שלא יצאה כל חייה מתחומי נאפולי, נעלמת בגיל 66, ואיתה נעלמים כל חפציה ומסמכיה, לאחר שאף גזרה את עצמה מכל התצלומים שבהם הופיעה. בכך היא מגשימה בהגזמה אופיינית את רצונה להתנדף מהעולם ולמחוק את החיים שהותירה מאחוריה. אֶלֶנה גְרֶקוֹ, בתו של השוער בעירייה, בת־גילה וחברת־הנפש שלה כמעט 60 שנה, לא נלחצת או מודאגת כשהיא שומעת מה קרה. היא בעיקר כועסת. וכנקמה, מתיישבת אֶלנה, שהיא כבר סופרת, לכתוב כל פרט מסיפור חייהן של השתיים. התוצאה המהפנטת היא מבט חודר, עמוק, כואב וסוחף לתוך עולמן של שתי החברות, שבוא סיפורה של חברות, סיפורה של שכונה, סיפורה של תקופה.

שלא כמו בחברות נפש שהיינו רוצים לדמיין, שמאופיינת באהבה ללא תנאי, בתמיכה, ובחיים ששזורים זה בזו, החברות בין לילה לאלנה יודעת עליות ומורדות לאורך השנים, תקופות של חיבור ושל נתק, ותמיד משולבת בהן, למרות האהבה והחיבור הבסיסי, מידה רבה של קנאה, של שנאה, ובעיקר של תחרות.

השאלה המרחפת מעל הספר הראשון, הפורש את  סיפור התבגרותן של לילה ואלנה מגיל שש עד שש עשרה בתוך השכונה הנפוליטנית הנידחת, היא מי היא בעצם החברה הגאונה? האם זו לִילה, שאינה לומדת מעבר לחמש שנות לימוד, אך מתוך תחרות עם אֶלנה כמו ממשיכה בבית־ספר חשאי ומלמדת את עצמה לטינית ויוונית ואנגלית, קוראת את מחצית הספרייה המקומית, ובגיל 12 מעצבת נעליים מסוגים שלא ראתה מעולם? או שזו אֶלנה השקדנית והמלומדת, מי שבעיני לִילה־עצמה היא החברה הגאונה שלה?

בספר השני "הסיפור של שם המשפחה החדש" המתאר את חייהן של השתיים מרגע חתונתה של לילה בת ה 16 עד גיל 23, נדמה כי יש תשובה חד משמעית לשאלה הזו. אבל מי שכבר צלל לתוך העולם המופלא והמעוות של אלנה ולילה, עם שלל ההפתעות והתהפוכות שנוחתות עליך בכל עמוד, מבין שעדיין לא נאמרה כאן המילה האחרונה.

הקשר הסימביוטי המכושף בין שתי החברות מעמיק חרף כל התהפוכות. הן יותר קשורות, יותר צריכות זו את קרבתה של זו, זו את אישורה של זו, יותר שונאות, יותר מתחרות על בקיאות, על כתיבה, על הצלחה, וכמובן על לבו של גבר. זה אמנם נראה כאילו אלנה הולכת ובונה את עצמה בעוד לילה הולכת ומוחקת את עצמה בהרס עצמי, אבל אולי זה רק נדמה?

אחרי שניסיתי להסביר באריכות, מסכם א' החבר הגאוני שלי בקצרה:

פרנטה היא מספרת סיפורים מהטובות שיש היום, מה שגרם לי לא להניח את הספרים לשניה. וכשנאלצתי להניח אותם חזרתי אליהם בשמחה של פגישה עם חבר שמתגעגעים אליו.

יש פה כל כך הרבה מימדים, שלא הצלחתי להחליט האם זה סיפורה של נפולי, או סיפורה של תקופה, או סיפור על כשלון והצלחה או כמובן סיפור על חברות, או בכלל סיפור אוטוביוגרפי של המספרת שזהותה בכלל עלומה.

הגאונות של פרנטה כנראה מתבטאת ביכולת שלה לשזור את כל המימדים יחד עם המון עומק ובטמפו איטלקי סוחף ובלתי ניתן לעצירה.

חובה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *