עוד שנת לימודים בפתח.
בשביל הבן הגדול שלי היא האחרונה.
ושוב מדברים ומדברים על חשיבות החינוך, ועל חשיבות התגמול של המורים, וחשיבות הפיתוח של תוכניות לימוד מתקדמות, אבל מבטלים את הלמידה בכיתות קטנות.
כי החינוך נורא חשוב, ויש המון כוונה, אבל אין תקציב.
ובינתיים ילדי ישראל נכשלים בהבנת הנקרא, ובחשבון הם מדורגים בתחתית הרשימה.
ומה עם כל היתר? כישורי למידה? כישורי חיפוש התשובה? פיתוח הסקרנות בשביל לשאול את השאלה? כישורי הבחנה בין עיקר וטפל, בין טוב לרע?
ואיך אפשר לשבת כל היום בתוך כיתה וללמוד לחשוב מחוץ לקופסא?
ואיך אפשר לפתח ביטוי עצמי כשכולם נראים אותו דבר בתלבושת אחידה?
ואיך אפשר ללמוד מההיסטוריה ולא רק לשנן היסטוריה ולשכוח הכל אחרי דקה?
ואיך אפשר לשכנע לקרוא ספר במקום לשחק באייפון בהפסקה?
ואיך אפשר ללמד ילדים להגיד מה שהם חושבים, מבלי לפחד ממה שיחשבו עליהם
איך אפשר ללמד אותם להבין ולקבל את האחר והשונה אבל קודם כל את עצמם,
איך אפשר לגרום להם להתרגש משיר של אלתרמן ולא של אייל גולן?
אבל הכי הכי מטרידה אותי השאלה, איך עושים, איך עושים שילכו לביה״ס בשמחה??
אז כמו בתחילת כל שנה, כשכל ההורים שמחים ומאושרים שחוזרים לשגרה,
ורק אני עם דמעות,
מאחלת להם שוב, וגם לעצמי:
אולי השנה הם ישובו מחייכים,
לא רק מהיום הראשון,
אלא מכל הימים??
