הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

unnamed (1)הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12.

כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים.

הוא נקרא "הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5"

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5.

וכששאלתי אותה מה היא רוצה מתנה ליומולדת מאמא, ענתה, מבלי להתבלבל, כאילו חשבה על זה כבר המון זמן עם עצמה: חורים באזניים. "חורים באזניים?" זעקתי בחרדה, ונזכרתי איך הלכתי עם אמא שלי לעשות חורים באזניים בגיל 12 או 13 ואיך שיקשקתי כל הדרך למרות שנורא רציתי ואיך כמעט התחרטתי ובקיצור איך מתתי מפחד, והפספוסיתשלפני, רוצה חורים באזניים. ולא משנה כמה ניסיתי, להגיד שהיא עוד קטנה, ושזה קצת כואב, אולי אפילו הרבה, היא נשארה בשלה. בסוף אמרתי, ניקח אותה לחנות, ושם היא במילא תתחרט. נראה לכם? נכנסה נחושה. ידעה בדיוק איזה עגילים היא רוצה. התישבה. לא זזה. לא איי. לא רגע. לא אמא. לאדמעה. לא עברו 30 שניות ויש לי ילדה בת 5 עם חורים באזניים. ועם הרבה אומץ, ונחישות, שלא רואה בעיניים.

הטקסט הזה מוכיח שלכל אדם יש DNA שלא משתנה. ומי שהיית בגיל 5 הוא גם מי שאת היום. ואת מי שאת היום תקחי איתך גם הלאה לחיים הבוגרים. להמשיך לקרוא

תערוכות חדשות בת"א – אחלה בילוי לחנוכה עם הילדים

unnamed (4)שוב הגיע חופש חנוכה, ושוב אנחנו מחפשים מה לעשות עם הילדים, גם אם הם כבר לא כאלה קטנים.

אני ממליצה על יום כייף שמשלב תערוכה, ארוחה, וסרט. שילוב מנצח.

ואם כבר תערוכות, יש המון תערוכות חדשות וטובות בת"א. הנה הן עם כמה דגשים: להמשיך לקרוא

ספיר קופמן פפושדו – אמא אדמה

unnamed (2)אתמול בהלוויה של ספיר, כולם דיברו על כמה שהיתה יפה. וכמה שהיתה אצילית. וכמה שהיתה מלכה. מלכה אמיתית.
ואני הקשבתי לרב לאו, שסיפר איך יום אחד, כשעומר בנה הבכור היה בן שנה, ספיר החליטה לוותר על הקריירה הכל כך מצליחה שלה בעולם הדוגמנות ולהפוך לאמא במשרה מלאה.
״מה פתאום ויתרה על הקריירה״ הסביר הרב, היא פשוט בחרה בקריירה חדשה. הרבה פחות זוהרת אולי, הרבה יותר קשה וסזיפית, אבל גם הרבה יותר מתגמלת. אשת חייל מי ימצא. להמשיך לקרוא

ברכה לשנה החדשה – מכתב לעצמי בעוד 11 שנה

unnamed (8)אחד המנהגים בפסטיבל הברנינג מן, הוא להעניק מתנות. זה נקרא גיפטינג וזה כמובן לא חייב להיות מתנה מהסוג הקלישאתי. גם מים קרים ביום לוהט באמצע המדבר זו מתנה, גם יצירת אמנות שמקבלים ממנה השראה, וגם רעיון. כזה שמעורר אותך למחשבה.

ואחד הרעיונות שנתקלתי בהם השנה ומאוד מאוד אהבתי היה "שלח לעצמך בעתיד גלויה".

אחד המחנות הזמין את העוברים והשוות לכתוב לעצמם, או יותר נכון למי שיהיו בעתיד, גלויה, והם התחייבו לשלוח אותה עם בול והכל, מתישהוא בעתיד הרחוק. תודו שזה רעיון קטן אבל עמוק.

כמובן שמיד כתבתי גלויה לעצמי. אבל היה חם. והמקום על הגלויה היה נורא קטן. אז יצא לי מן "מה נשמע? מקווה שאין לך מלא מלא קמטים ושכולם בריאים". ולמרות שאומרים שאתה אמור לדעת לתמצת לעצמך את הדברים הכי חשובים (כן, אני יודעת שזה כנראה מה שעשיתי) החלטתי שכשאגיע הביתה אנסה את התרגיל הזה שוב. לא על גלויה. יותר מכתב. אפילו מייל. בטח יש שם איזה פונקציה שמאפשרת לך לשלוח את המייל למתישהוא בעתיד. להמשיך לקרוא

צ'אנג מאי עם ילדים – המסע לצפון

יצאנו למסע. אמא פלוס בן 11 פלוס בן 8 מינוס אבא מינוס בת 3
ככה זה במשפחות המודרניות. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. ובמקרה שלנו האבא לא רצה. אז ככה יצא. אבא סידר לעצמו ארבעה ימים של בונדינג עם בתו הקטנה שבדר"כ מחוברת לרגל של אמא שלה. ואמא סידרה לעצמה מסע של ארבעה ימים לצפון עם הגברים הצעירים של המשפחה.

עוד שניה חול המועד סוכות, ומסע לצפון יכול להיות הליכה בנחל זויתן או טרק בהרי הכרמל. אבל אנחנו, בתור משפחה אלטרנטיבית שכזאת החלטנו על טיול לצפון תאילנד. גם כי נשמע לנו מעניין וגם כי פשוט יצא לנו להיות בסביבה.
בדרך לצפון אמר לי הבן הרגיש שהוא קצת מצטער שאבא לא כאן איתנו. הבן הפחות רגיש ענה: אתה צודק, אבל ככה לפחות נפטרנו מהאחות הקטנה הדבוקה לאמא ויש לנו את אמא כולה לעצמנו. גם זו דרך הגיונית להסתכל על הדברים.
אז יצאנו למסע, מגובים במשפחה תומכת ולא אלטרנטיבית: אבא, אמא ושלושה ילדים.

להמשיך לקרוא