שבועיים ראשונים לניסוי ״הפחתת זמן מסכים״ הסתיימו בביתנו. בהצלחה גדולה יש לומר.
הכל התחיל משיחה שעשיתי עם הבן המרכזי שלי על הדברים שהוא הכי אוהב לעשות בבית. אז כן, תתפלאו בוודאי לשמוע שהכי הוא אוהב לראות סרטונים ביוטיוב, ואח”כ לשחק משחקי מחשב, לשחק בפלייסטיישן ולראות טלויזיה. בסדר הזה.
איזו תגלית!
התגלית המפתיעה הזו הובילה אותי לחישוב מספר השעות שהילדים שלי מבלים מול המסכים השונים בבית, מה שהוביל אותי למחשבות אובדניות. שלי. לא של המסכים.
אחרי שגרשתי את המחשבות האובדניות הלכתי להסתכל במחקרים. שמחתי לגלות שסוף סוף המשפחה שלי נמצאת אי שם עמוק בתוך הממוצע הסטטיסטי.
ילדים, כך אומרים המחקרים, מבלים בממוצע 3-5! שעות מול הטלויזיה כל יום, וזה בלי לכלול את שאר המסכים שהם בוהים בהם תוך כדי הזזה חסרת מנוח של האצבעות.
יופי. צרת רבים היא הכי נחמת טפשים.
הרצאה שפעם שמעתי של האנטרופולוג תמיר לאון על דור המסכים (מומלץ ביותר) מתארת את התופעה הזו ואת השלכותיה. לפי תמיר לאון ולפי מחקרים נוספים שקראתי הישיבה הממושכת מול מסכים גורמת ל: (קחו אויר זה הולך להיות ארוך):
- שטחיות
- פאסיביות
- חוסר גבולות
- עידוד האינדיבידואליות
- חוסר יכולת לדחות סיפוקים.
- האדרת החיצוניות
- יצירת תרבות הסלבס והערצתם על בסיס, באמת על איזה בסיס?..
- הפרעות אכילה
- עידוד האלימות והגברת הלגיטמציה שלה
- העצמת קשיי הקשב והריכוז והיכולת להתרכז (בכל משימה אחרת שהיא לא משחק במחשב או צפייה בטלויזייה..)
- נתקים (תזכרו לרגע כמה פעמים אתם חוזרים על שאלה פשוטה עד שאתם מקבלים תשובה מהילד שלכם שיושב מול הטלויזיה)
- חוסר יכולת לתקשר באופן מילולי עם בן אנוש אחר
- חוסר היכולת להגיע למצבים של אינטימיות מילולית
- שתיית אלכוהול כאמצעי עזר לתקשורת. חוסר היכולת לדבר ולתקשר ללא שתייה.
- יצירת תפיסת מציאות מעוותת שבה לכולם טוב ורק לי רע. (עיין ערך תמונות וסטטוסים פאן לי, פאן לי, איזה כייף כאן, כולם עושים חיים, תראו את החבר החתיך החדש שלי..)
- העצמת תחושת הניכור וחוסר השייכות
אוקי, הבנתי, עד כאן!!!
האמת, מה אני רוצה מהילדים המסכנים שלי?
כלל ראשון בחינוך הוא דוגמא אישית. אז אמנם אצלנו בבית המבוגרים לא צופים בטלויזיה בכלל אבל בהחלט מבלים שעות רבות מול מסך אחד קטן.. שלא לדבר (תרתי משמע) על צורת התקשורת המועדפת על אם המשפחה המורכבת מאותיות קטנות המוקלדות על המסך הקטן בצרוף קולות ביפ ביפ וציורים מפגרים של חיוך ומחיאות כפיים.
אז מה עושים? מה עושים? כי זה די ברור שחייבים לעשות משהו.
כינסתי את עצמי לישיבת חרום בדירקטוריון המשפחתי. באותו רגע רק אני הייתי פנויה אז הייתי גם היו”ר, גם חברי ההנהלה וגם המזכירה. אחרי דיון ארוך ומתיש, שכלל גם הרמת קולות והרמת גבות והרמת כמה דברים מהרצפה, הגענו להחלטה.
לא החלטה דרמתית. לא שינוי דרסטי. לא הוצאת כל המסכים מהבית, לא מעבר לישוב כליל שבגליל, אלא על שינוי קטן. יותר נכון ניסוי קטנטן. בתקווה שניסוי קטן ייצר שינוי גדול.
כינסתי את צוות העובדים, הלא הם הילדים, לא לפני שנאלצתי לייצר הפסקת חשמל יזומה בבית, והודעתי להם שהחל מהיום, כלומר מלפני שבועיים, חל איסור חמור לשבת מול מסך כלשהו בין השעות ארבע אחר הצהרים לשמונה בערב, אלא אם כן הוא סגור כמובן.
למה דווקא בשעות האלה?
כי כשחוזרים מיום שלם ועמוס בביה”ס ואחרי שאוכלים נראה לי שמגיעה להם שעת מנוחה ומבחינתם בהייה מול הטלויזיה היא בהחלט סוג של מנוחה. אז עד ארבע זה בסדר. אח”כ במילא יש חוגים וחברים ואם אין זה בדיוק הזמן לייצר תעסוקות מהסוג המתקשר עם הסביבה.
משמונה בערב זה שוב מותר בעיקר בגלל שאתם לא ממש מצפים ממני לבדר את הילדים או לספק להם תעסוקה בשעות האלה שכולם כבר עייפים וחסרי סבלנות. בעיקר האמהות. גם לי יש גבולות..
העובדים הגיבו בתדהמה. או שזה הפרצוף הרגיל שלהם כשהם בוהים במסך סגור.
עברו שבועיים ואתם בטח רוצים לדעת איך היה?
האמת, הרבה מעבר לציפיות.
חוץ מדרמה אחת נקודתית שבה לא ויתרתי על עקרונותיי (כל הכבוד לי!), אחה”צ שלם שבו הילד המרכזי ובעיקר החבר שלו שלא בטוח שירצה לשוב אלינו בקרוב, עמדו נדהמים מולי ושאלו: אז מה בדיוק את מצפה שנעשה?? עניתי: תשחקו אחד עם השני. ענו: זה מה שאנחנו עושים. אבל על המחשב.. בסוף הם שיחקו קלפים ואפילו שיחקו בחצר ונראה לי שלא היה כזה נורא..
רגע השיא של השבוע היה כשהמרכזי והקטנה חיפשו לעעצמם דרך להפגת השעמום שנוצר והתארגנו על משחק קלפים משותף! ועוד רגע שבו הקטנה ישבה והקריאה לעצמה ספר. שלם. תוצרי לוואי היו עוד כמה חוגים שפתאום התווספו ללוז השבועי כמו חוג פסנתר וחוג גיטרה וחוג לחימה משולבת. (הי, לא אמרנו שצריך להפחית את האלימות??)
אני בעיקר התפלאתי והתפעלתי מהקלות שבה החוקים החדשים עוכלו ונאכפו. לפחות כשאני הייתי בסביבה. כשהייתי עם הקטנה אצל חברה והזמינו אותה לצפות בטלויזיה אמרה: אצלנו בבית אסור לראות טלויזיה בין 4 ל-8. אמא, מה השעה??
אז הניסוי הצליח. הילדים שרדו את השבועיים האלו ואף אולי לא מאוד סבלו.
עכשיו כל שנותר הוא לעבור לשלב הבא: הכלת חוקי הניסוי גם על ההורים!!!!!
נ.ב. – השעה ארבע. לצערי לא אהיה זמינה ב-4 השעות הבאות..
