הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

unnamed (1)הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12.

כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים.

הוא נקרא "הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5"

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5.

וכששאלתי אותה מה היא רוצה מתנה ליומולדת מאמא, ענתה, מבלי להתבלבל, כאילו חשבה על זה כבר המון זמן עם עצמה: חורים באזניים. "חורים באזניים?" זעקתי בחרדה, ונזכרתי איך הלכתי עם אמא שלי לעשות חורים באזניים בגיל 12 או 13 ואיך שיקשקתי כל הדרך למרות שנורא רציתי ואיך כמעט התחרטתי ובקיצור איך מתתי מפחד, והפספוסיתשלפני, רוצה חורים באזניים. ולא משנה כמה ניסיתי, להגיד שהיא עוד קטנה, ושזה קצת כואב, אולי אפילו הרבה, היא נשארה בשלה. בסוף אמרתי, ניקח אותה לחנות, ושם היא במילא תתחרט. נראה לכם? נכנסה נחושה. ידעה בדיוק איזה עגילים היא רוצה. התישבה. לא זזה. לא איי. לא רגע. לא אמא. לאדמעה. לא עברו 30 שניות ויש לי ילדה בת 5 עם חורים באזניים. ועם הרבה אומץ, ונחישות, שלא רואה בעיניים.

הטקסט הזה מוכיח שלכל אדם יש DNA שלא משתנה. ומי שהיית בגיל 5 הוא גם מי שאת היום. ואת מי שאת היום תקחי איתך גם הלאה לחיים הבוגרים. להמשיך לקרוא

פסטיבל הפסנתר 2018 – ההמלצות שלי

275b62d7a0054151981f7a4318b3b97c (1)״אחרי החגים״ מסמל את בוא הסתיו ואת בוא השגרה  אבל גם את בואו של פסטיבל הפסנתר, שהשנה חוגג 20 שנה, ויתקיים ב 20-27 לאוקטובר באולמות מוזאון ת"א והקאמרי.
האמת, התפלאתי לא למצוא השנה מופע חגיגי, מהסוג שבו אמנים מהשורה הראשונה מתכנסים ביחד לחגוג איזו מחווה, מהסוג שעשו פעם לתל אביב או לשמוליק קראוס או לעלי מוהר, מהסוג שעושה התרוממות רוח, שאתה יוצא בהם קצת מרחף מעל פני האדמה.
בכלל יש הרגשה בשנים האחרונות שפסטיבל הפסנתר הוא כבר הרבה פחות פסנתר והרבה יותר גיטרה, הרבה פחות מפתיע והרבה יותר משתדל לגעת בכמה שיותר קהלים שזה טוב אבל זה גם מאוד רע.
ובכל זאת זה עדיין ארוע משובח שמרכז בחמישה ימים המון מוזיקה ישראלית טובה והמון אמנים מצויינים שאת רובם גם אפשר לראות בהופעות מחוץ לפסטיבל אבל איכשהוא הם תמיד מתרגשים ומתאמצים כאן במיוחד. ולפעמים הקסם קורה בדיוק כאן. ולא תמיד אפשר לצפות באיזו הופעה. אבל כשהוא קורה זה קסום ומרגש וגורם לך להרגיש על ענן.
ותמיד תמיד כששואלים אותי ״באיזו הופעה לבחור״ אני עונה שאני לא יודעת. מנסיון אי אפשר לצפות איזה הופעות יהיו הכי טובות אז פשוט תלכו עם הלב שלכם. אני ממליצה לבחור אחת של מישהו שאתם ממש אוהבים ואחת של מישהו שאתם בכלל לא מכירים. זה אמנם ריסקי אבל תחשבו מה יקרה אם תגלו ותתאהבו. אם הקסם יקרה עם מישהו זר.
ואחרי כל זה עדיין הבטחתי אז הנה ההמלצות:

להמשיך לקרוא

סליחה

unnamed (3)סליחה,
אפשר לבקש סליחה?
כן בבקשה
הגעת למקום הנכון
אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש
ממי תרצי לבקש סליחה?
סליחה, לא הבנתי
"מהמקום"?
"מחברו"?
אה נכון את צודקת
"מחברו"
כלומר מחבריי
סליחות שבין האדם לחברו זה באשנב חמש
אוף יש שם תור נורא ארוך
אז תשלחי סמס

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה בלוג |

צבע החלב / נל ליישון

unnamed (10)כשהתחלתי לקרוא את "צבע החלב" זה נשמע לי כמו ״בית קטן בערבה״ – גירסת האימה.
מרי היא ילדה צולעת שחיה עם המשפחה שלה בחוה כפרית קטנה אי שם ב 1831.
יש לה שמלה אחת מלוכלכת.
היא אוכלת לחם וקצת גבינה.
היא עובדת בפרך מהזריחה ועד אחרי השקיעה.
היא ישנה עם ארבע אחיותיה באותה מיטה ולא יודעת מה זאת שמיכה.
אבא שלה מרביץ לה בכל הזדמנות ואמא שלה אף פעם לא מרוצה.
אבל בכל זאת היא מאושרת.
וכשפעם אחת האחיות שלה גונבות רגע אחד של שקט ושואלות אותה מה החלום שלה – היא חושבת וחושבת ולא מצליחה. אין לה חלום. אלו החיים שלה והיא מרוצה.
אבל את הספר שלה היא כותבת בגוף ראשון, אחרי שאבא שלה מוכר אותה לכומר המקומי, כדי שתעזור לו לטפל באשתו החולה.

“זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. אני לא אוהבת לספר לכם את כל זה. יש דברים שאני לא רוצה להגיד. אבל אמרתי לעצמי שאני יספר לכם את כל מה שקרה. אמרתי שאני יספר הכל ובגלל זה אני חייבת לעשות את זה. אני לא מאוד גבוהה והשיער שלי בצבע החלב. השם שלי זה מרי ולמדתי איך לכתוב אותו: מ — ר — י. ככה כותבים אותו”.
מרי היא ילדה בורה וחסרת כל השכלה אבל פקחית וחדת לשון ואבחנה. והיא חייבת לספר לכם את הסיפור שלה. היא חייבת להעלות אותו על הכתב לפני שימוג ויעלם ביחד איתה. ואתם חייבים לקרוא אותו. אתם פשוט חייבים. גם אם הוא מוגש בשפה עילגת ומשובשת (וזה המקום למחיאות כפיים למתרגמת רותם עטר).

יותר מזה אני לא יכולה לספר לכם מבלי לפגום בעונג הצרוף של הקריאה שמהול כל הזמן בכאב חד שמפלח את הבטן.

אבל אתם חייבים לקרוא אותו. את הסיפור שלה. מבטיחה לכם שהוא ישאר אתכם הרבה אחרי שתסיימו אותו. מבטיחה.

להמשיך לקרוא