פסטיבל הפסנתר 2016 – סיכום, חוויות, הפתעות ודמעות

unnamed (25)בשבת הסתיים לו עוד פסטיבל פסנתר, אחד מארועי המוזיקה שאני הכי הכי אוהבת במהלך השנה, והוא היה עבורי עמוס ומוצלח במיוחד.

כמו בכל שנה, לכל אחד יש את הפסטיבל שלו. זה קורה בגלל המגוון העצום, של סגנונות, של כשרונות, של גילאים, של שיתופי פעולה, וגם בגלל הבחירות הכואבות של לוחות הזמנים, כל אחד הולך בפסטיבל הזה בדרך משלו, שמכתיבות לו בחירותיו, שמשקפת את טעמו האישי, ואת סקרנותו.

והדרך שאני הלכתי בה היתה משובחת. גם כי היה בה מגוון עצום של סגנונות, של ישן וחדש, של מוכר ולא מוכר, של מינורי וקופצני. ועל כל הדרך הזו הילך הקסם המיוחד הזה של פסטיבל הפסנתר שנוצר מחיבור לא טריוויאלי, ומתחושה של חד פעמיות שלא תחזור יותר. אבל יותר מהכל השנה, היו לי המון המון רגעים מרגשים. לפעמים אפילו עד דמעות. וזה בעצם כל העניין, לא?

משתפת אתכם, לבקשתכם, בחלק מהרגעים הללו, שאת חלקם צילמתי, למרות שלא במלואם. חלקם ישארו רק בזכרוני. לפחות לעוד כמה רגעים.

להמשיך לקרוא

לעבור את הקיר – מעורר השראה ומחשבה, פשוט נפלא!

14434883_1203679696358601_5226283419984023762_oהסרט החדש של רמה בורשטיין יכול להתפס בטעות כקומדיה רומנטית קלילה על עוד בחורה שחייבת למצוא חתן, אבל תסריט גאוני ומשחק מדהים, שביחד עם עיצוב התלבושות זכו בשלושה פרסי אופיר כל כך מדוייקים, הופכים את הסרט הזה ללא פחות מסרט מופת בעיני. ואם אתם רוצים את זה הכי בקצרה – זה לא סרט על חתונה, זה סרט על אמונה! להמשיך לקרוא

אז איך היה בתאילנד – בלוג מצולם

IMG_8450אז שוב חזרנו מתאילנד,

שוב כולם שאלו איך היה, (מדהים)

ואיך היה המזג אויר (מושלם)

ואם לא היה נורא עצוב בגלל שהמלך מת (לא, אבל כן מאוד רגוע)

ומה יש לנו לעשות שם בכלל (כלום)

ואם לא משעמם לנו שם (לא)

וכשחשבתי לעצמי למה לא בעצם, הבנתי, שאף פעם לא נמאס לי מהמראות, מהצבעים, מהגוונים המשתנים של הטבע. ובעצם בכל מקום או בכל סיטואציה שבה אתה פנוי להרים את הראש ולהסתכל על השמיים, ועל המים, ועל איך הם משנים את צבעם מכחול עמוק, לטורקיז, לירוק, איך מצב הרוח שלך משפיע ומושפע ממה שאתה רואה, מאיך שאתה חווה.

ואיך בתוך הנוף הקסום הזה שהוא כאילו דומה, אבל תמיד תמיד הוא קצת שונה, גדלים הילדים שלי לנגד עיני, ומשתנים, והופכים לאנשים, עם מחשבות ועם דעות ועם חלומות שלפעמים רק שם הם מתגלים, ואיך לפעמים אני מצליחה להסתכל על הנופים המוכרים גם דרך נקודת המבט שלהם

ואיך תמיד אתה יותר פתוח שם להכיר אנשים חדשים, אבל לא סתם להכיר, אלא גם לראות אותם, ולשמוע אותם, קצת יותר מכרגיל,

ואיך החושים שם מתחדדים והעין מתפקסת ורואה יותר צבעים, והאוזן מתחדדת ושומעת יותר צלילים והלשון מתענגת וחווה יותר טעמים, ואיך הלב שם מתרחב, ונפתח כלפי חוץ וגם ואולי בעיקר כלפי פנים.

אז הנה התמונות, שלמרות שהן דומות, הן תמיד תמיד קצת שונות. להמשיך לקרוא

מזל קטן / קלאודיה פיניירו

unnamed (11)

קראתי את הספר הזה כמו שמזמן לא קראתי. 250 עמודים בהרבה פחות מ- 24 שעות. עם הפסקות רק כדי לעשות את הדברים שמוכרחים. וסיימתי בלי נשימה. בלי אויר.

אישה חוזרת מגלוּת מרצון בארצות–הברית לעיירת נעורייה שבארגנטינה, אל המקום שממנו ברחה לפני 20 שנה. אל המקום שפעם קראה לו בית. היא כבר לא אותה אישה. והבית כבר אף פעם לא יהיה בית.

האם אדם יכול להחזיר לעצמו את הזמן שאבד?

להמשיך לקרוא

קלריסה / שטפן צוויג

unnamed (5)שטפן צוויג הוא אחד הסופרים הכי אהובים עלי, ולכן כששמעתי שיצא ספר חדש שלו בעברית, בכלל לא היה אכפת לי שהוא מוגדר כטיוטה, או כפי שכתוב "טיוטת רומן מן העזבון".

צוויג התחיל לכתוב את הרומן בנובמבר 1941 ממקום גלותו האחרון בברזיל שאליו, ולמעשה מדובר באחד הרומנים האחרונים שכתב, או שניסה לכתוב, לפני התאבדותו בפברואר  1942.

במכתב האחרון שכתב ב 30 לינואר 1942 לידידו ברטולד פירטל כתב: "עובד קצת והתחלתי גם רומן אבל עזבתי אותו.. חיי הדור שלנו נסתם עליהם הגולל, אין בידינו כוח להשפיע על מהלך המאורעות, ואין לנו זכות להשיא עצות לדור הבא אחרי שהכזבנו בדורינו שלנו".

דווקא מצבה הגולמי של היצירה והעובדה שאת סופה ניתן רק לדמיין, הופך את הספר הזה, השוזר את געגועיו למולדתו, את האכזבה שלו, פרטים ביוגרפיים מחייו ואת ההבחנות הפסיכולוגיות הדקות שלו, לסיפור קסום ועגום המאפשר התבוננות מאלפת על תהליך הכתיבה של סופר ענק.

להמשיך לקרוא