הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12.
כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים.
הוא נקרא “הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5”
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5.
וכששאלתי אותה מה היא רוצה מתנה ליומולדת מאמא, ענתה, מבלי להתבלבל, כאילו חשבה על זה כבר המון זמן עם עצמה: חורים באזניים. “חורים באזניים?” זעקתי בחרדה, ונזכרתי איך הלכתי עם אמא שלי לעשות חורים באזניים בגיל 12 או 13 ואיך שיקשקתי כל הדרך למרות שנורא רציתי ואיך כמעט התחרטתי ובקיצור איך מתתי מפחד, והפספוסיתשלפני, רוצה חורים באזניים. ולא משנה כמה ניסיתי, להגיד שהיא עוד קטנה, ושזה קצת כואב, אולי אפילו הרבה, היא נשארה בשלה. בסוף אמרתי, ניקח אותה לחנות, ושם היא במילא תתחרט. נראה לכם? נכנסה נחושה. ידעה בדיוק איזה עגילים היא רוצה. התישבה. לא זזה. לא איי. לא רגע. לא אמא. לאדמעה. לא עברו 30 שניות ויש לי ילדה בת 5 עם חורים באזניים. ועם הרבה אומץ, ונחישות, שלא רואה בעיניים.
הטקסט הזה מוכיח שלכל אדם יש DNA שלא משתנה. ומי שהיית בגיל 5 הוא גם מי שאת היום. ואת מי שאת היום תקחי איתך גם הלאה לחיים הבוגרים.
וזה משמח אותי כל כך, כי יש בך כל כך הרבה תכונות שאני אוהבת ומעריכה
את ילדה שכל כך יודעת מה היא רוצה, ומה היא לא רוצה.
את ילדה שמחה. זורמת. מרוצה.
את יודעת מי את.
את יודעת את מי את אוהבת ומי אוהב אותך
ואת לא מתבלבלת.
את גם לא fomo
אף פעם אין לך תחושת החמצה
יש כאלו שיגידו שאת מפונקת
שאת חיה בסרט
אבל מי שמכיר אותך באמת
יודע כמה את מתאמצת
וכמה את חרוצה. ונלחמת
על הדברים שחשובים לך
בלימודים – גם על עוד נקודה אחת במבחן את מתעקשת
בריקוד – אפילו חזרה אחת את לא מפסידה
גם אם קשה וגם אם את עייפה וגם אם יש לחברה יומולדת
כן, את גם קצת פרפקציוניסטית
טוב אולי קצת יותר מקצת,
ולפעמים את יותר מדי דעתנית
על גבול העקשנית
וכשאת אומרת לי מה את חושבת
עלי, או על אחרים,
וכמובן שאין לך שום בעיה להגיד לנו הכל בפנים,
אבל אני כל כך אוהבת איך שאת יודעת לבטא את עצמך במילים ברורות
הכנות שלך שורפת לבבות
וכן, היא לא תמיד מלטפת
אבל היא תמיד תמיד אמיתית ומשקפת
אני מאחלת לך שתמשיכי ללכת עם האמת שלך.
שתמשיכי לחלום חלומות.
ושתמשיכי להזיע בשביל להגשים אותם.
תתאמני. תעשי חזרות.
לפני כמה ימים שאלתי אותך משהו וענית:
“לא אמרתי שאני רוצה להיות רקדנית, אמרתי שאני רוצה לרקוד”
הסתכלתי עליך נדהמת
כמה שאת מדוייקת
אני מאחלת לך שתמיד תרקדי
גם לבד בחדר
גם בלב
ושתמשיכי לצחוק.
יש לך חוש הומור מעולה.
לא קרש כמו שלי.
תצחקי.
בעיקר על עצמך
כי אין דבר מחזק יותר מהומור עצמי
תחייכי הרבה
זה טוב לא רק לתמונות.
תעשי כל יום משהו חדש שעוד לא עשית
כן, גם לסדר את החדר נחשב
אבל גם לקום מוקדם בבוקר לראות את הזריחות
את יודעת שאני תמיד אומרת וזה כבר שחוק
שיש לנו רק 1Life
אבל אלון עזר לי לתרגם את זה לשפה שלך
תחיי את החיים שלך כאילו כל רגע הוא לפיד, ולא רק לסטורי.
תזכרי שהחיים הם אוסף של חוויות. טובות יותר וטובות פחות.
אבל הן כולן שלך. ובשבילך.
תלמדי מהן
תאספי אותן כמו שאוספים גלויות
תהיי חברה טובה
תהיי אחות
לאחים שלך
הם השורשים.
את יודעת שאם תהיה לי רק בקשה אחת לבקש ממך
זה מה שאבקש
שתשארו דבוקה
שניהם אוהבים אותך כל כך
וגם אנחנו. הזקנים.
אני רוצה להקריא לך עוד קטע מתוך הבלוג שכתבתי לפני 7 שנים:
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5
השבוע שאלה אותי: “אמא, איך משנים את העולם?” והותירה אותי פעורת פה. “אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה”, אמרתי לה. “אולי אם עושים שלום, או ממציאים אייפון חדש שטבוע בתוך היד. צריך לעשות שינוי ממש גדול ומשמעותי כדי לשנות את העולם, אבל למה את שואלת, את רוצה לשנות את העולם?” “אולי”, היא אומרת לי. “אומרים בשיר: “אני ואתה נשנה את העולם” אז חשבתי שאולי זה אני.. ”
אני לא יודעת מה תהיי כשתהיי גדולה
אולי תהיי רקדנית
אולי תהיי מעצבת
אולי אופה
אולי תהיי משקיעה
לא משנה מה תהיי
תמיד תהיי משקיענית
ותמיד תדבקי באמת שלך
תהיי את
אולי תשני את העולם
אולי לא
אנחנו אוהבים אותך בכל מקרה
את העולם שלנו כבר שינית
מהקצה אל הקצה
