רשימת הדברים שאני רוצה

אני בטוחה שמדי פעם אתם עושים לעצמכם רשימה של כל הדברים שאתם רוצים. גם אני עושה לעצמי רשימה כזו מדי פעם. כל הדברים שאני רוצה. כל הדברים שאני צריכה. כל הדברים שאני חייבת. הדברים שיעשו אותי מאושרת.

גם ג'וזלין עושה לעצמה רשימה כזו. היא בת 47, חיה בעיירה צרפתית קטנה ומשעממת, מנהלת חנות סדקית קטנה ומשעממת, נשואה לאותו גבר לא כל כך קטן אבל די משעממם, בלי שני הילדים שלהם שכבר עזבו את הבית, כנראה כי השתעממו למוות. מדי שבוע היא כותבת את רשימת הרצונות שלה. מנורה לשולחן בכניסה, מסחטת ירקות, וילון למקלחת (אבל בלי פרחים), בלקברי, דברים פשוטים שאם תשיג אותם יעשו אותה מאושרת. להמשיך לקרוא

הכל "באשמת הכוכבים" – ג'ון גרין

עשרים וארבע שעות אחרי שיצאתי לחופשה אני כבר יכולה לסכם שהיתה חופשה מוצלחת.

רק הגעתי וכבר ביום בראשון הספקתי להתחיל ולסיים ספר מקסים שגרם לי לצחוק ולבכות, לרצות להעתיק ממנו קטעים שלמים כדי שאוכל לזכור אותם גם מחר, ובעיקר לחשוב, ותודו שלחשוב, במובן של להרהר על החיים ככה סתם באמצע החיים, זה לא כזה דבר מובן מאליו. אין כמו להתחיל חופשה עם ספר טוב.

בטח תגידו שאהבתי את הספר הזה בגלל שהוא על סרטן, אחד הנושאים האהובים עלי. אבל אני אהבתי את הספר למרות שהוא על סרטן. אהבתי אותו כי למרות שהוא מדבר הרבה על המוות הוא בעצם עוסק בחיים. אמנם על החיים בצל המוות, אבל כפי שאומרת הייזל גיבורת הספר, החיים הם תמיד בצל המוות. להמשיך לקרוא

היום שלפני האושר/ ארי דה לוקה

אלה דברים שקורים ביום שלפנֵי".

"ביום שלפני מה?"

 "ביום שלפני האושר".

מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. היא ילדה מוזרה, שאינה יוצאת אף-פעם, אינה מדברת אל איש, ואינה מסוגלת לבכות. אבל הזגוגיות העקומות של החצר מקפיצות את דמותה עד לחדרון שלו במרתף, בעשרה ניתורים-חוזרים, עד למטה.

יום אחד הוא מביט למעלה, אל הקומה השלישית, ואנה איננה. היא נעלמת לו מן הבניין ומן העיר, אך מוסיפה לגדול בתוכו. אבל היא עוד תשוב במפתיע, לקראת אמצע הספר, כששניהם יהיו בני 18, ותסעיר את העלילה. והרומאן, הנפתח כעוד ספר אופייני לדה לוקה, מלא חוכמת-לב, שכמו מתמקם כשלישי בטרילוגיה, אחרי ´הר אדוני´ ו´אתה, שלי´ – ינסוק להיות, בזכותה של אנה, הנועז ביותר של דה לוקה עד כה.

פרויקט האושר/ גרטשן רובין

לגרטשן רובין לא היו סיבות להתלונן: היא היתה בריאה, נשואה לבעל אהוב, אם לשתי ילדות נהדרות. היו לה חברות טובות, משפחה קרובה ועבודה מהנה. אבל ביום גשום אחד, באוטובוס, היא הבינה שחייה חולפים בלי שתדע להעריך אותם באמת.

 בלי לנדוד ברחבי העולם או להסתגר במנזר בודהיסטי, היא החליטה לנסות להיות מאושרת יותר. כך נולד פרויקט האושר: כל חודש הוקדש לתחום אחר בחייה, מזוגיות והורות ועד עבודה ופנאי. בכל תחום היא התנסתה בתובנותיהם של גדולי ההוגים, במסקנותיהם של המחקרים המדעיים והפסיכולוגיים העדכניים ביותר ובכל העצות של ספרי העזרה העצמית. היא ניסתה לישון יותר, לזרוק דברים מיותרים, לריב אחרת, לשיר לבנותיה ולכתוב בלוג (שהיא ממשיכה לעדכן במרץ גם היום), ובדקה מה נכון לה ומה לא.

הגיאוגרפיה של האושר / אריק ויינר

"כל הארצות האומללות דומות; המאושרות, מאושרות לפי דרכן," אומר אריק ויינר בפרפראזה על טולסטוי.  ויינר, כתב הרדיו שדיווח במשך שנים רק על צרות ובעיות מרחבי הגלובוס, יצא למסע עולמי כדי לגלות מה גורם לאנשים להיות מאושרים או, מנגד, אומללים. לשם כך הוא ביקר בעשר ארצות — תשע נראו לו מאושרות ואחת ממש אומללה.