החיים קצרים

הי ילדים שלי, לפני יומיים הלך לעולמו שמעון פרס. אני יודעת שאתם יודעים מי הוא היה. באמת אמא, הוא היה נשיא המדינה וראש הממשלה. וגם נפטר בגיל 93, שזה גיל ממש סבבה למות, אז למה את שוב בוכה אמא? אני לא בוכה. ומבטיחה לא לחפור הרבה. רציתי רק שתדעו מי הוא היה באמת. שלא כל החיים נחשב לסיפור הצלחה. האמת שממש להפך. את רוב חייו העביר תחת תדמית הלוזר. אבל לא התיאש. ולא הפסיק להאמין בעצמו. ולא הפסיק לחלום. אני רוצה שתדעו את זה ושלא תפסיקו להאמין בעצמכם. ושלא תפסיקו לחלום

השנה החדשה באה לי די בהפתעה. הקיץ רק נגמר אבל עדיין חם, ועוד לא ממש התאוששנו מהחופשה, וגם לא ממש חזרנו לשגרה, והנה כבר כולם מברכים בשנה טובה. ואני עוד לא התחברתי עד שבדיוק היום, לא ממש ברור למה, התעוררתי בדיוק ברגע הזה. החדר היה חשוך אבל הלכתי להציץ מבעד לוילון, וגיליתי שהרגע הזה הוא שעת הזריחה. יום חדש. שנה חדשה. בטח האנשים האלה שאני לא מכירה מתפללים שתהיה טובה. אני מנסה לחשוב מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה. מציצה באיחולים שכתבתי לעצמי בשנה שעברה. ממש לא הרבה השתנה. ובכל זאת רוצה להתמקד השנה בשלושה דברים קטנים. ממש פצפונים: בריאות, סקרנות, קבלה. שתהיה שנה טובה.

לכבוד יום האישה הבינלאומי שיחול מחר, נזכרתי בפוסט הזה, שכתבתי די מזמן, ושבר את כל שיאי הקריאה של הבלוג שלי עם יותר מ- 200 אלף

  כשהייתי קטנה דמיינתי את עצמי בת 16 עם שיער ארוך ומשקפיים ועם חבר חייל נשענים על הגדר מחוץ לבית, עייפים ומאובקים עם שפתיים נפוחות

אני רוצה לחרוג ממנהגי ולשתף אתכם בסיפור שכתבתי. הוא מבוסס על סיפור אמיתי שקרא לי לפני כמה שבועות ביומולדת של הבת שלי. אבל כמנהגם של

בדיוק ביום הראשון של השנה החדשה כשישבתי וכתבתי לעצמי כמה איחולים, והבטחות ומה חשוב, ומה פחות, הגיע אלי המחקר הזה על האושר. שהוא אחד הדברים

שנה חדשה. חלומות חדשים. הזדמנויות חדשות. הבטחות חדשות לעצמי:

פסח הוא חג החירות. החג שבו יצאנו מעבדות לחירות, שבו השתחררנו מעולם של כובשינו ויצאנו לדרך חדשה, לחפש לנו את ארצנו הקדושה. אז אמנם ארץ

אני לא בדיוק יודעת איך להגיד לכם את זה, אבל הגענו לגיל שהגיל הוא כבר ממש לא צחוק. אמנם אנחנו ממש משתדלים להראות צעירים, להרגיש

האמת שאני בחורה די צנועה. תשאלו את כל מי שמכיר אותי. וכשחשבתי מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה, החלטתי השנה ללכת בקטן. שהרי תמיד אני

כל כך הרבה מילים נכתבו על המלחמה הזו, על המבצע הזה הלא מאוד איתן. כל כך הרבה דם נשפך ועוד הרבה יותר דיו. החדשות בעיתונים,

הכלב שלנו מת. בגיל 12. ככה פתאום. היה קצת זקן וקצת חולה אבל פתאום הוא מת. בלי הקדמה. קצת בהפתעה. והכי מפתיע שבכלל לא שיערתי

תסלחו לי על ההקבלה הבנלית אבל לפעמים החיים הם כמו נהיגה בשטח לא מוכר. בלי שתרגיש הם מזמנים לך המון צמתים של קבלת החלטות. ימינה

אתם יודעים שבדר”כ אני לא חסידת מדורי ה”עצות לחיים” אבל כשנתקלתי ברשימה הזו באחד משיטוטיי במרחב הוירטואלי, הצלחתי לקרוא אותה בלי פילטר הציניות שאני בדרך

התעוררתי מוקדם. מציצה בשעון. השעה שבע וקצת. יום שבת. במקום ציוץ ציפורים אני שומעת צעקות: “קדימה.. אתה יכול.. עוד מאמץ קטן.. ” ואז נזכרתי שיש

אף פעם לא חלמתי להיות דוגמנית. כנראה לא נולדתי בדור הנכון, אבל זה אף פעם לא עבר לי בראש. להפך. בעידן הסלפי והאינסטוש החשיפה העצמית

מכירים את השיחה על מה הייתם לוקחים לאי בודד? אז זו לא השיחה הזו. זו שיחה על תכתיבים תרבותיים וחברתיים שלפיהם אנחנו חיים ושמנהלים אותנו

יש לי חבר שלא קוראים לו בניימין. קוראים לו נדיר. אין בן אדם שהשם שלו כל כך מתאים לו כמו נדיר. באמת. יחיד ומיוחד. וכל

החורף סוף סוף הגיע. הרקפות ששתלתי בגינה נושמות לרווחה. החנויות יתמלאו היום האמהות כמוני שגילו בבוקר שלילדים אין מעילים. כי מי בכלל היה צריך מעיל

יש לפעמים שהזמן עוצר, עומד מלכת. העצים ממשיכים לצמוח. הפרחים ממשיכים לפרוח. אבל הזמן, לוקח ת’זמן.

אוף, כמה אני שונאת להתעמל. באמת. כן, יודעת, בתור אחת ששונאת אני עושה את זה די הרבה אבל אתם חייבים להאמין לי שזה לא מתוך