החיים קצרים

Category: החיים קצרים

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5” הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5. וכששאלתי אותה מה

ספיר קופמן פפושדו – אמא אדמה

אתמול בהלוויה של ספיר, כולם דיברו על כמה שהיתה יפה. וכמה שהיתה אצילית. וכמה שהיתה מלכה. מלכה אמיתית. ואני הקשבתי לרב לאו, שסיפר איך יום אחד, כשעומר בנה הבכור היה בן שנה, ספיר החליטה לוותר על הקריירה הכל כך מצליחה שלה

ברכה לשנה החדשה – מכתב לעצמי בעוד 11 שנה

אחד המנהגים בפסטיבל הברנינג מן, הוא להעניק מתנות. זה נקרא גיפטינג וזה כמובן לא חייב להיות מתנה מהסוג הקלישאתי. גם מים קרים ביום לוהט באמצע המדבר זו מתנה, גם יצירת אמנות שמקבלים ממנה השראה, וגם רעיון. כזה שמעורר אותך למחשבה.

אז איך היה בברנינג מן? וואו! קשה להסביר

אחרי חמישה ימים במדבר המאובק חזרנו לציוויליזציה. ברנינגמן היא ללא ספק חוויה מדהימה. לא קלה בכלל אבל מאוד עוצמתית. כזו שמזיזה אותך כמו הרוח לכל מיני כיוונים. בימים האחרונים טיילנו ברחבי הארץ הקסומה והבלתי נתפסת הזאת. פידלנו שעות על האופניים. רקדנו לרגלי הרובוט עם הלב. נחנו בצל העץ המלבלב בעשרת אלפים עלים מנצנצים ובעיקר הבטנו סביבנו בהשתאות. כי לאן שאתה לא פונה, לאן שאתה לא מסתכל כאן, אתה רואה משהו שעוד לא ראית. משהו שגם לא חלמת שתראה. מאוד קשה לתאר את מה שהולך כאן. או בעצם מתגלגל כאן. אבל בכל זאת ניסיתי. והתמונות תמיד אומרות הרבה יותר. למרות שהן יותר מתארות את הוואו ופחות את הקושי, שהוא בהחלט חלק בלתי נפרד מהחוויה הבלתי נתפסת הזו. אז קבלו את המסע בתמונות לארץ הפלאות של האיש הבוער: להמשיך לקרוא

אז איך היה במידברן 2017 ? – חלום צלול

הדבר הראשון שאתה פוגש כשאתה מגיע למידברן, לפני הפלאיה, ולפני המיצגים ולפני החברים זה את האבק. וסופת האבק שקידמה את פנינו כשרק נכנסנו עם האוטו בשערי הפלאיה הזכירה לי את מה שאולי רציתי לשכוח. כי המידברן הוא חוויה מופלאה שמיוצרת משילוב פלאי של יצירתיות מתפרצת, תחושת חופש מוחלטת המאפשרת לך לעשות מה שאתה רוצה ולהיות מי שאתה רוצה, בשילוב עם אמנות יוצאת דופן, מסיבות משובחות והמון חוויות משותפות עם אנשים שאתה נורא אוהב שחלק מהם מעולם לא פגשת, אה, וגם תנאי שטח קשים. את זה, כמו את כאבי הלידה, אתה נוטה לשכוח כשאתה מדמיין כמה כייף יהיה לך במידברן הבא. להמשיך לקרוא

סיפור כחול קטן

אני לא יודעת אם סיפרתי לכם שבשנה האחרונה אני מתנסה בעוד כל מיני צורות של כתיבה. ואפילו לומדת את זה בצורה מסודרת. פרוזה. שירה. תלמידה. אז הנה סיפור ממש קצר שכתבתי. מתאים להיום אז משתפת. אם בא לכם תכתבו לי

הסיפור על האיש הבוער

כולם מיהרו לראות איך האיש עולה באש אבל היא עדיין לא מוכנה. שישרף האיש. היא אומרת לעצמה. עדיין לא הצליחה לשוות לעצמה את המראה הנכון לטקס השריפה. המחנה, שעד לפני רגע עוד היה מלא באנשים, בקולות, בקריאות לחיים צורמות, בהשקת

לונדון עם המתבגר – כמה אושר! ו-10 דברים שחייבים

בפעם האחרונה שנסעתי עם המתבגר ללונדון, הוא היה בן 5. והיום הוא בן 15. כנס שהוא נורא רצה להשתתף בו בלונדון היה התרוץ בשבילי לקיים את ההבטחה לעצמי ולנסוע רק איתו. רק איתך. אז נסענו. חמישה ימים של אחד על

שמעון פרס הגירסה לילדים או איך הופכים ממפסידן למנצח

הי ילדים שלי, לפני יומיים הלך לעולמו שמעון פרס. אני יודעת שאתם יודעים מי הוא היה. באמת אמא, הוא היה נשיא המדינה וראש הממשלה. וגם נפטר בגיל 93, שזה גיל ממש סבבה למות, אז למה את שוב בוכה אמא? אני לא בוכה. ומבטיחה לא לחפור הרבה. רציתי רק שתדעו מי הוא היה באמת. שלא כל החיים נחשב לסיפור הצלחה. האמת שממש להפך. את רוב חייו העביר תחת תדמית הלוזר. אבל לא התיאש. ולא הפסיק להאמין בעצמו. ולא הפסיק לחלום. אני רוצה שתדעו את זה ושלא תפסיקו להאמין בעצמכם. ושלא תפסיקו לחלום להמשיך לקרוא

שנה חדשה – איחולים חדשים וישנים

השנה החדשה באה לי די בהפתעה. הקיץ רק נגמר אבל עדיין חם, ועוד לא ממש התאוששנו מהחופשה, וגם לא ממש חזרנו לשגרה, והנה כבר כולם מברכים בשנה טובה. ואני עוד לא התחברתי עד שבדיוק היום, לא ממש ברור למה, התעוררתי בדיוק ברגע הזה. החדר היה חשוך אבל הלכתי להציץ מבעד לוילון, וגיליתי שהרגע הזה הוא שעת הזריחה. יום חדש. שנה חדשה. בטח האנשים האלה שאני לא מכירה מתפללים שתהיה טובה. אני מנסה לחשוב מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה. מציצה באיחולים שכתבתי לעצמי בשנה שעברה. ממש לא הרבה השתנה. ובכל זאת רוצה להתמקד השנה בשלושה דברים קטנים. ממש פצפונים: בריאות, סקרנות, קבלה. שתהיה שנה טובה. להמשיך לקרוא

כן, גם אני הייתי במידברן – בלוג מצולם

כן, גם אני הייתי במידברן. שזו הגירסא הישראלית לפסטיבל הברנינג מן שמתקיים במדבר נוואדה כבר 30 שנה. והמידברן הישראלי מתקיים בהתאמה בפעם השלישית בסוף המדבר שמאלה ליד מצפה רמון. אז איך היה? היה המון דברים. מדהים וגם קשה. 

20 דברים שנשים רוצות שגברים יבינו סוף סוף

לכבוד יום האישה הבינלאומי שיחול מחר, נזכרתי בפוסט הזה, שכתבתי די מזמן, ושבר את כל שיאי הקריאה של הבלוג שלי עם יותר מ- 200 אלף צפיות.. זאת היתה התשובה שלי לבלוג שהסתובב באינטרנט שכותרתו – 20 הדברים שהגברים רוצים שהנשים

הרהורי יומולדת

  כשהייתי קטנה דמיינתי את עצמי בת 16 עם שיער ארוך ומשקפיים ועם חבר חייל נשענים על הגדר מחוץ לבית, עייפים ומאובקים עם שפתיים נפוחות מרוב נשיקות כשהייתי קטנה דמיינתי את עצמי בת 20 בטיול של אחרי הצבא,

ילדים שלי, רציתי לספר לכם על דיוויד בואי. ועלי

ילדים שלי, הרבה פעמים אני אומרת, בדר”כ לעצמי, שאני כותבת את הבלוג הזה כדי שאם יום אחד תרצו באמת לדעת מי היתה אמא שלכם, תוכלו לקרוא בו ולדעת. אז היום ילדים, אני כותבת את הבלוג הזה במיוחד בשבילכם. אני רוצה שתדעו

איך כותבים תנועות ריקוד? נעה אשכול פיתחה שפה

במסגרת שיטוטיי הרבים בשדות האמנות השונים לעיתים קרובות אני נתקלת בכשרונות יוצאי דופן. אבל לעיתים יותר רחוקות אני נתקלת בכשרון יוצא דופן בשילוב עם השגים מדהימים וצניעות לא אופיינית. הביקור בבית יוצא הדופן של נעה אשכול גרם לי להרגיש את

13 עמודי אינסטגרם מחו”ל שכדאי לעקוב אחריהם

לא כולם מבינים את שגעון האינסטגרם, ולמה טוענים שהחליף את הפייסבוק, ולמה צריך לבזבז עליו עוד קצת זמן שאין לנו. אבל אני אוהבת. למרות שאני עוסקת במילים, אני מודה שהמון פעמים תמונה שווה אלף מילים, וכמו תמיד, צריך לדעת גם

נמצא הגורם המרכזי לאושר במחקר של 75 שנה

בדיוק ביום הראשון של השנה החדשה כשישבתי וכתבתי לעצמי כמה איחולים, והבטחות ומה חשוב, ומה פחות, הגיע אלי המחקר הזה על האושר. שהוא אחד הדברים שכולם מחפשים. אבל קשה מאוד למצוא. אז המחקר הזה טוען שבאמת מצא את התשובה. ועוד

חוויות מפסטיבל הברנינג מן, 2015 – בלוג מצולם

לקח לי קצת זמן לנחות. להתאפס. להפנים. לעכל. אולי אפילו קצת יותר מקצת. ולא שאפשר בכלל לסכם. אבל ניסיתי. עבורכם ועבור הנכדים. הרי הוא לפניכם: סיכום המסע המופלא ביותר לארץ הפלאות של האיש הבוער.

נקיונות לחג החירות – לנפש ולנשמה

פסח הוא חג החירות. החג שבו יצאנו מעבדות לחירות, שבו השתחררנו מעולם של כובשינו ויצאנו לדרך חדשה, לחפש לנו את ארצנו הקדושה. אז אמנם ארץ חדשה כנראה כבר לא נמצא, אבל להשתחרר זה תמיד כייף. להשתחרר מהמוסכמות. להשתחרר מהציפיות. להשתחרר

אובססיה זה רע? ממש לא. היא אפילו פורצת דרך

מהי אובססיה? אובססיה מוגדרת כשגעון לדבר אחד, מחשבה, רגש או התעסקות כפייתית החוזרת כל הזמן. ביום יום אנחנו משתמשים במונח בדר”כ כדי לתאר תחושות מאוד עוצמתיות שיש לנו לגבי הנעליים שלנו והצורך הבלתי נשלט שלנו להגדיל את הכמות שלהן בארון

איך יודעים שמזדקנים

אני לא בדיוק יודעת איך להגיד לכם את זה, אבל הגענו לגיל שהגיל הוא כבר ממש לא צחוק. אמנם אנחנו ממש משתדלים להראות צעירים, להרגיש צעירים, ולשחק אותה צעירים, בעיקר כשאנחנו עומדים מול המראה, מול עצמנו, אבל הזמן ממשיך לנזול

איחולים ממש קטנים לשנה החדשה

האמת שאני בחורה די צנועה. תשאלו את כל מי שמכיר אותי. וכשחשבתי מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה, החלטתי השנה ללכת בקטן. שהרי תמיד אני אומרת (בעיקר לעצמי) ששהאושר טמון בדברים הקטנים, אז החלטתי פעם אחת ולתמיד גם להקשיב ולבקש

זהו שיר אחרי מלחמה. מישהו שר את זה קודם

כל כך הרבה מילים נכתבו על המלחמה הזו, על המבצע הזה הלא מאוד איתן. כל כך הרבה דם נשפך ועוד הרבה יותר דיו. החדשות בעיתונים, הכתבים, הפרשנים, ובעיקר האנשים הפשוטים שתמכו ומחו ובכו וכעסו ודאגו ופחדו ושקשקו ונעצבו עד בלי

כמה קשה לקבל החלטה, לעשות שינוי

תסלחו לי על ההקבלה הבנלית אבל לפעמים החיים הם כמו נהיגה בשטח לא מוכר. בלי שתרגיש הם מזמנים לך המון צמתים של קבלת החלטות. ימינה או שמאלה או ישר. מהו הכיוון הנכון שיעשה אותך מאושר. את רוב ההחלטות אתה מקבל

places to go before i die – עם תמונות למות

בשבוע היומולדת שלי אני תמיד עושה לי רשימות: רשימת הדברים שהשגתי השנה, רשימת השגים לשנה הבאה, רשימת הרופאים שצריך ללכת אליהם, רשימת הטיפולים שאישה בגילי כבר חייבת להכיר, רשימת הדברים שאני רוצה לעשות השנה, רשימת הדברים שכנראה כבר לא אעשה

עצות לחיים בגיל 45 ובעצם לכל גיל

אתם יודעים שבדר”כ אני לא חסידת מדורי ה”עצות לחיים” אבל כשנתקלתי ברשימה הזו באחד משיטוטיי במרחב הוירטואלי, הצלחתי לקרוא אותה בלי פילטר הציניות שאני בדרך כלל מוסיפה לרשימות מהסוג הזה. אולי זה בגלל המצב הרוח הסנטימנטלי שהייתי בו השבוע, אולי

אמא יקרה לי – ברכת היומולדת שקיבלתי מהבן שלי

קיבלתי המון ברכות ליומולדת. מרגשות. מחממות את הלב. מקרובים ומרחוקים. אבל ללא ספק את הברכה הכי מרגשת קיבלתי מהבן שלי . כי זה לא טריוויאלי שבן 15 כותב לאמא שלו ברכה ליומולדת. והברכה שלו גרמה לי להרגיש מבורכת. וגם עשתה

הסוד לחיים ארוכים – אופטימיות בלתי נדלית. תשאלו את הליידי מדירה 6

אתמול בערב הסתיים פסטיבל דוקאביב ה- 16, שהיה, אני חושבת, הכי מוצלח שאני זוכרת. נראה היה שהעבודה הקשה שנעשית כבר כמה שנים להעלות את המודעות לז’אנר הדוקומנטרי ולהביא יותר קהל ובעיקר יותר קהל צעיר לאולמות, נושאת פרי, ובפסטיבל נראה היה

שבת בבוקר יום יפה. אז לאן כולם רצים??

התעוררתי מוקדם. מציצה בשעון. השעה שבע וקצת. יום שבת. במקום ציוץ ציפורים אני שומעת צעקות: “קדימה.. אתה יכול.. עוד מאמץ קטן.. ” ואז נזכרתי שיש טריאטלון ילדים בשכונה. מפעל באמת כל כך מבורך. קהילתי. וספורטיבי. וחינוכי. ותחרותי. ובריא. אז איפה

מכתב פרידה מהחיים – גבריאל גרסיה מרקס

לפני יומיים הלך לעולמו הסופר הנערץ בגיל 87, מסיבוך של דלקת ריאות. בשנת 2009, עקב סרטן בבלוטות הלימפה שנראה היה שהחמיר, שלח מרקס לחבריו מכתב פרידה. מכתב פרידה מהחיים. כהרגלו כתב מצמרר ומקסים.

ככה מקיימים את מצוות חג הפורים

חג פורים מאחורינו, ואתם כבר יודעים כמה אני אוהבת את החג הזה. אצלנו במשפחה כולם גם הקטנים וגם הגדולים, ומקיימים את מצוות החג לשמוח ולצחוק כהלכתה. האמת, אבל אל תגלו, נראה לי שזהו החג היחידי שאת מצוותו אנחנו מקיימים במלואה,

איך הפכתי דוגמנית ליום אחד. של לארה רוזנובסקי.

אף פעם לא חלמתי להיות דוגמנית. כנראה לא נולדתי בדור הנכון, אבל זה אף פעם לא עבר לי בראש. להפך. בעידן הסלפי והאינסטוש החשיפה העצמית לא באה לי באופן טבעי. לצלם אני דווקא מאוד אוהבת אבל לעמוד מול המצלמה זה

החיים (נטולי התכתיבים) על אי בודד

מכירים את השיחה על מה הייתם לוקחים לאי בודד? אז זו לא השיחה הזו. זו שיחה על תכתיבים תרבותיים וחברתיים שלפיהם אנחנו חיים ושמנהלים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אני רוצה שתדמיינו לרגע אי בודד, אבל לא נטוש כזה

איך חיים עם אלצהיימר: חזיונות שווא – ברנלף

כולם כבר יודעים שאלצהיימר, ביחד עם הסרטן, הן שתי המחלות שאני הכי פוחדת מהם. כמי ששתי הסבתות שלה משני הצדדים, סבלו שנים ארוכות מאלצהיימר, אני בעצם רק יושבת ומחכה שזה יגיע. ולא רק הגנטיקה נושפת בעורפי אלא גם קידמה, הטכנולוגיה,

אהבת אחים, יש דבר כזה

ילדים יקרים שלי, אתם יודעים שבדרך כלל אני משתמשת בבמה הזו בכדי לספר סיפור, לתת המלצה, לחלוק חוויה. הפעם אני רוצה לחרוג ממנהגי ולדבר אליכם ישירות. אני רוצה לדבר אתכם על “אהבת אחים”. נכון, זה לא נושא חדש בשיח הביתי

crush reel – מה קורה כשחיים על הקצה, מה קורה לחיים

אתמול לקחתי את הילדים לסרט. אבל לא סתם סרט. סרט דוקומנטרי. לדעתי הראשון בחייהם. אבל לא סתם סרט דקומנטרי. סרט דוקומנטרי על גולש סנובורד צעיר מהנבחרת האולימפית של ארה”ב שמתרסק במהלך אחד האימונים וסובל מפגיעת ראש חמורה. 

סיפור על בן אדם אחד נדיר ועל המלחמה בסרטן

יש לי חבר שלא קוראים לו בניימין. קוראים לו נדיר. אין בן אדם שהשם שלו כל כך מתאים לו כמו נדיר. באמת. יחיד ומיוחד. וכל כך נדיר. נדיר, שהשם המלא שלו הוא פרו’פ נדיר ארבר, הקים לפני כמה שנים את

החורף סוף סוף הגיע. לא לכולם זה כייף. בלוג מצולם

החורף סוף סוף הגיע. הרקפות ששתלתי בגינה נושמות לרווחה. החנויות יתמלאו היום האמהות כמוני שגילו בבוקר שלילדים אין מעילים. כי מי בכלל היה צריך מעיל עד עכשיו. וכמה כבר הם ישתמשו בו. וכולם ידברו על החורף שהגיע ויקטרו על כמה

הזמן, לוקח ת’זמן.

יש לפעמים שהזמן עוצר, עומד מלכת. העצים ממשיכים לצמוח. הפרחים ממשיכים לפרוח. אבל הזמן, לוקח ת’זמן.

אימון 7 הדקות – 7 דקות בגהנום ואז בא הגן-עדן

אוף, כמה אני שונאת להתעמל. באמת. כן, יודעת, בתור אחת ששונאת אני עושה את זה די הרבה אבל אתם חייבים להאמין לי שזה לא מתוך אהבה, או רצון. תמיד, אבל תמיד, אעדיף לשבת עם הקפה והעיתון על כל סוג אימון

פוסטים אחרונים

15 הדברים שחובה לראות בביאנלה בונציה

אומרים שכשמתבגרים, נורא חשוב לעשות דברים חדשים. זה מאמן את המוח. זה מחדש את התאים. בדרך חזרה מהביאנלה בונציה, חשבתי שבשלושה ימים האחרונים עשיתי המון דברים חדשים שלא עשיתי אף פעם.

רודוס – לא מה שחשבתם (וכן- אי שווה ביותר)

רודוס הוא האי הרביעי בגודלו ביוון, ואחד המתויירים ביותר. מי שחולם על חופשה קסומה באי קטן שאף אחד עוד לא גילה, ידלג בקלות על רודוס, שמצטייר כאי לא אותנטי ועמוס תיירים. אבל אם תפסחו על רודוס – אתם ממש טועים!

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5” הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5. וכששאלתי אותה מה