כל כך הרבה מילים נכתבו על המלחמה הזו, על המבצע הזה הלא מאוד איתן.
כל כך הרבה דם נשפך ועוד הרבה יותר דיו.
החדשות בעיתונים, הכתבים, הפרשנים,
ובעיקר האנשים הפשוטים שתמכו ומחו ובכו וכעסו ודאגו ופחדו ושקשקו ונעצבו עד בלי די,
ושלחו חבילות ומכתבים
וכתבו בדם ליבם אלפי סטטוסים בפייסבוק ובטויטר ומאות אלפי הודעות בווטסאפ, חלקן ממש לא נחוצות, אבל חלקן ממש הכרחיות כדי להגיד את שבליבם, לתאר את המשבר, את מה שעובר עליהם, את הרגשות ואת החששות ואת העצב הנורא, ואת הפרשנויות, והתחזיות, והמה יהיה מחר, ומתי זה כבר יגמר, ומתי יבוא שלום, או לפחות שקט ובטחון.
מילים, מילים, מילים, מילים,
ורק לי לא היו מילים.
וזה לא שלא דאגתי, ולא כעסתי, ולא פחדתי, ולא בכיתי, ולא התקוממתי, ולא התפללתי שזה יגמר כבר, אבל את המילים לא מצאתי. אפילו שחיפשתי.
כל הזמן חשבתי על אלה שעושים. בלי לדבר הרבה. על אלה שנלחמים. אלה שרצים למרחבים המוגנים. אלה שאורזים ושולחים. בשקט. בלי מילים.
ועכשיו כשזה אולי כבר נגמר, והשקט שנשאר, הוא עדיין מהוסס, ועדיין לא ברורות התוצאות, וההשגים, ויכתבו עוד אלפי מילים על הנצחונות וההפסדים,
אצלי בראש לא מפסיקה להתנגן המנגינה הזו, שאי אפשר להפסיק.
כי זהו שיר אחרי מלחמה. הוא תמיד מזכיר לי תקווה.
למרות שהן שמחכות, אהובן כבר לא יחזור.
ולא משנה באיזה צד של הגדר הוא גר.
ככה זה עם שירים שבאים אחרי המלחמה.
אז הנה מצאתי לי כמה מילים. אפילו שהן קצת מגומגמות.
הלוואי שכל זה לא היה לשווא.
הלוואי שהתוצאות יבטיחו לנו הרבה שנים של שקט ובטחון.
הלוואי ויבוא שלום.
הלוואי.
מישהו שר את זה קודם.
