שנת הלימודים נפתחת היום בצל הקיצוץ המסיבי בתקציב החינוך.
הפעם האשם נופל על צוק איתן. שהוא כמובן נושא מוצדק ואיתן. אבל מעניין שתמיד יש איזושהיא סיבה. והיא תמיד מוצדקת. והתקציב הראשון שמקצצים בו הוא תקציב החינוך.
מדברים ומדברים על חשיבות החינוך, ועל חשיבות התגמול של המורים, וחשיבות הפיתוח של תוכניות לימוד מתקדמות, וחשיבות הלמידה בכיתות קטנות, וזה באמת חשוב, ויש המון כוונה, אבל אין תקציב.
וילדי ישראל נכשלים בהבנת הנקרא, ובחשבון הם מדורגים בתחתית הרשימה. וזה כמובן רק הבסיס. הבנת הנקרא וחשבון בסיסי ביחד עם רכישת השפה האנגלית הם בערך הדברים היחידים שאני חושבת שבאמת חשוב ללמוד בביהס יסודי.
ומה עם כל היתר? כישורי למידה? כישורי חיפוש התשובה? פיתוח הסקרנות בשביל לשאול את השאלה? כישורי הבחנה בין עיקר וטפל, בין טוב לרע?
ואיך אפשר ללמוד מההיסטוריה ולא רק ללמוד היסטוריה ולשכוח הכל דקה אחרי המבחן?
איך אפשר ללמוד לאהוב לקרוא ספרים באמת ולא רק למות משעמום בשיעורי ספרות?
איך אפשר ללמוד להתרגש משיר של אלתרמן ולא של אייל גולן?
אבל הכי הכי מטרידה אותי השאלה, איך עושים, איך עושים שילכו לביה״ס בשמחה??
שיהיה להם שם כייף וגם בעל ערך משמעותי. שירגישו שלומדים דברים מעניינים ונחוצים, ושעולה להם שם הערך העצמי.
שיפגשו שם חברים, ולא רק ביטויי בריונות ואלימות, שילמדו להסתדר אחד עם השני וגם עם עצמם לחיות בסבלנות.
אז נכון שגם אנחנו לא אהבנו ללכת לביה”ס, ובעצם מי כן. אבל אז מה. זו נשמעת לכם סיבה מספיק טובה? מדובר כאן ב- 12 שנה!
אז כמו בתחילת כל שנה, כשכל ההורים שמחים ומאושרים שחוזרים לשגרה, ורק אני עם דמעות, מאחלת להם שוב, וגם לעצמי:
אולי השנה הם ישובו מחייכים, לא רק מהיום הראשון, אלא מכל הימים??
