הסיפור על האיש הבוער

כולם מיהרו לראות איך האיש עולה באש אבל היא עדיין לא מוכנה. שישרף האיש. היא אומרת לעצמה. עדיין לא הצליחה לשוות לעצמה את המראה הנכון לטקס השריפה.

המחנה, שעד לפני רגע עוד היה מלא באנשים, בקולות, בקריאות לחיים צורמות, בהשקת פחיות בירה לא מאוד קרות, בצחקוקים של שיכורים, היה עכשיו רק מלא אבק.

אבק.

אבק על נעלי הפלדיום השחורות שלה שנראות עכשיו כל כך לבנות. אבק בתוך הגרביים ובין האצבעות של הרגלים. אבק שחודר דרך הנקבוביות של העור ומשווה לו מראה חיוור למרות שכל כך התאמצה להראות שזופה. אבק שצורב לה בעיניים. אבק שהיא יכולה להריח דרך הנחיריים. אבק שיש לו טעם של חול בשפתיים. אבק שהפך לחלק בלתי נפרד ממנה. ממי שהיא כאן. ממי שהיא רוצה להיות כאן. רק בלי האבק.
להמשיך לקרוא

סיפור קצר על נקניקיות ביפו – פרק ראשון – גשם

גשם

"בדיוק התחיל לרדת גשם. וכל כך קר. קור כזה שמקפיא לך את האצבעות של הרגלים בתוך הנעליים. המסעדה ריקה. כמו כמעט תמיד. וחשוכה. וזה עוד לפני החושך הגדול. בפינה ליד החלון אני נאלצת להעמיד את הדלי הכתום של הספונג'ה כדי שיקלוט את טיפות המים שנוזלות מהגג.

ברדיו בדיוק מתחילים להשמיע את purple rain והשדרן אומר שזה לכבוד הגשם. כל כך נדוש. להמשיך לקרוא

הסיפור על הנקניקיות ביפו – פרק שלישי – מה זאת אהבה?

מה זאת אהבה?

בדרך הביתה הגשם פסק. כשנכנסנו הביתה קיבלה את פנינו חשכה. שולחן האוכל היה נקי ומצוחצח כאילו לא אכלו עליו ארוחת ערב רק לפני שעה, במרכזו אגרטל מכסף עם זר פרחי שדה טריים ש״נקטפו״ מאיזה חנות בכיכר המדינה לא מזמן ולידו שלושה נרות שחורים בגבהים שונים מאירים בריח וניל-מסק-פצ׳ולי-אורנים ואולי עוד איזה ריח שפספסתי, בתפקיד מייצרי אוירת היער שאחרי הגשם. אז למה לעזאזל אני מצליח להריח רק נקניקיות? אני עובר בתוך הסלון שלי וכל כך לא רוצה לקלקל. את הסדר הצבאי שבו כל חפץ מונח במקום הנכון ובזוית הנכונה. כל כך לא רוצה לקלקל את האוירה.  בתוך הספרייה הענקית מאות ספרים מסודרים על המדף אבל אין מי שיקרא סיפור.  להמשיך לקרוא