המסך הלבן עולה

3854461236 (1)המורה שלי לכתיבה, ענת עינהר, היא מורה ממש טובה אבל גם קצת הזויה. אולי בגלל זה היא יודעת להוציא ממני סיפורים קצת הזויים. כמו זה שיצא מתוך המשימה לכתוב סיפור על הזמנה אישית שקיבלנו ממנה.

אני קיבלתי ממנה הזמנה להופעה של "המסך הלבן".

תקראו מה יצא.

"החדר של מאיה חשוך והפוך. אני לוחצת על מתג החשמל שמדבקת אין כניסה ענקית מכסה אותו ומצטערת. באור הוא נראה עוד הרבה יותר גרוע. בגדים, מגבות רטובות ונעליים זרוקים על הרצפה בערבוביה. אני חושבת שאני מזהה גם את השמלה האדומה שהייתי בטוחה שאיבדתי לפני שנה, או שהעוזרת לקחה.

אני מרימה בעצבנות את הדברים מהריצפה, מחפשת משהו אבל לא יודעת מה, וזורקת אותם בחזרה. משם אני עוברת אל שולחן הכתיבה. נזכרת איך רק לפני כמה שנים הוא היה מסודר ומבריק. טושים ועפרונות צבעוניים עמדו כמו חיילים בתוך מיכלים כסופים, וקופסת לב שבתוכה מחקים בצורת גלידה ותות וקשת בענן הציגו חיים ורודים. אבל נראה שהחיים האלו נמחקו ובמקומם אני מוצאת ערמה של מחברות מקומטות, דפים מקושקשים, סכין יפנית, מסקרה שחורה ואודם אדום. רק צללית ורודה שהמראה שלה שבורה נראית לי כמו זכר מימים אחרים.

"ישראל יכלה לבחור בין המסך הלבן לבין המלחמה.
היא בחרה במסך הלבן, ותזכה במלחמה."
גבריאל ברויד, המסך הלבן

זה מה שכתוב על גלויה לבנה שאני מוצאת על השולחן, רגע לפני שאני מתיאשת מהחיפושים. ליד הציטוט שלושה בחורים מוזרים לבושים לבן ומאופרים בכבדות. כשאני הופכת את הגלויה אני מגלה שמדובר בהזמנה להופעה של להקה שנקראת "המסך הלבן". היא מתקיימת בבארבי ביום שלישי, ה- 24.01 שזה היום, בשעה 21:00 שזה לפני כמעט שעה.

"מצאתי" אני מנופפת לרוני בגלויה כשאני נכנסת לחדר השינה, חולפת בסערה לכיוון האמבטיה.

"מה מצאת?" הוא לא ממש מבין, "מה חיפשת?"

חיפשתי תשובה לשאלה איפה לעזאזל מאיה יכולה להיות עכשיו, אני עונה לו בעצבים תוך כדי שאני ממוטטת את ערמת הג'ינסים בארון שלי בנסיון למצוא את הסקיני ג'ינס השחור המשופשף, זה שרק איתו הייתי הולכת להופעות.

"מה זה משנה איפה היא?" הוא עונה לי בשלווה שמקפיצה לי עוד פיוז. "היא התעצבנה, היא צרחה, היא יצאה מהבית בסערה. היא בת 15. היא תחזור".

"מה זה משנה??" אני שומעת את עצמי צועקת בחוסר שליטה. מקפצת לחדר השינה בתוך הג'ינס סקיני השחור שנתקע עלי באזור הירכיים.

"נראה לך הגיוני שילדה בת 15 תצרח על אמא שלה?? נראה לך הגיוני שהיא תצא מהבית למרות שאמרתי לה בפרוש שאני לא מרשה?? ועוד כשלמחרת יש לימודים? ועוד בלי להגיד לאן? נראה לך הגיוני שילדה בת 15 תסתובב לבד בבארבי עם כל האלכוהול והסיגריות והסמים?? זה נראה לך הגיוני??"

"תסתכלי על עצמך". הוא מוריד את המשקפיים מהעיניים ומתרומם מתנוחת הקריאה שלו במיטה. "נראה לך הגיוני שאישה בת 42 תצרח על בעלה כמו משוגעת תוך כדי שהיא מקפצת כמו תיש בתוך ג'ינס שלא עולה עליה כבר עשרים שנה?"

"אין לי כוח אליך", אני אומרת וחוזרת לארון, מוציאה בתבוסה את הג'ינס השחור שקניתי לפני חודש ושמרתי לארוע חגיגי. לובשת אותו במהירות ביחד עם הגופיה השחורה שיש עליה איור של דיוויד בואי ומעליה מעיל דמוי עור שחור של טייסים.

כשאני יוצאת לחדר השינה עם הנעליים ביד רוני נראה לי טיפה פחות שלו. "לאן את הולכת בשעה כזאת ובתלבושת המגוחכת הזאת?" הוא שואל. "את נראית כמו קריקטורה של ילדה בת 16".

"לבארבי". אני עונה לו תוך כדי שאני שורכת את השרוכים.

"לבארבי?" עכשיו הוא כבר ממש בתנוחת ישיבה. "מה קרה, את מתגעגעת?

"כן", אני עונה. "כבר שנים שלא הייתי בבארבי".

"היו שנים שהיית שם כל ערב". הוא אומר.

"נכון. ואם לא אתה וכל הסצנות קנאה שלך אולי הייתי ממשיכה ללכת", אני אומרת לו ומוצאת עוד סיבה לכעוס עליו. אבל עכשיו אני הולכת לחפש את הבת שלך. אני מבינה שלך ממש לא אכפת לאן היא הולכת ואיפה היא מסתובבת בלילות, אבל לי כן. ואין סיכוי שאני אתן לה להסתובב לבד בבארבי באמצע הלילה.

"אני מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת" הוא נאנח וחוזר לתנוחת הקריאה.

כשאני נכנסת לבארבי השעה כבר 23:00 וההופעה בעיצומה. שלושת הבחורים מהגלויה לבושים בחלוקים לבנים ומאופרים בכבדות, קופצים על הבמה הלא לבנה.

אני חוצה את השביל הצר המפריד בין הבר לבין עמדת התאורה ומפלסת את דרכי אל הקומה השניה. חם לי ואני מורידה את המעיל ונשארת עם הגופיה של דיוויד בואי. מה לנו ולהם אני אומרת לו, כשאני סורקת את הקהל במיומנות ומחפשת את מאיה, בדיוק כמו שפעם, בכל הופעה, הייתי מחפשת אותו.

"רק בקבר, רק בקבר, רק בקבר את תהיי בסדר, ובינתיים, ובינתיים, ובינתיים תחשבי פעמיים" הקהל מתחתיי שר עם הלהקה ומרים ידיים. אני עוברת עם העיניים שורה שורה, מהתחלה עד הסוף, מסתכלת עליהם מסתכלים על המסך הלבן, צועקים את המילים מתוך כוונה גדולה: "מה עשיתי, מה עשיתי, מה עשיתי שכל כך בכיתי"

כשאני מסיימת את הסריקה אני מיואשת, פונה לרדת חזרה, ומחשבה חדשה ממלאת אותי תקווה מהולה באימה. אני יורדת עוד חצי קומה לחדרי השירותים. ריח רע ומוכר מקבל את פני. המקום ריק יחסית ואני ממהרת לחפש את הדלת הנעולה. כשאני מוצאת כזאת אני שמה עליה את האוזן שלי ומקשיבה.

קולות של דחיפות, מישהו נחבט בקירות, התנשפויות. אה, אה, אה. אני שומעת מכנסיים מופשלים למחצה. גוף מתחכך בגוף. לחוץ. מעוך. הכל דחוף. דחוף. אני שומעת עוד. עוד. עוד. ראש נחבט בקיר הדק. ואולי זה ישבן. ואז אני שומעת אנחה. אנחת רווחה.

אני לא מצליחה לעכל את השקט ופתאום הדלת נפתחת בסערה ואני יוצאת ממנה. והוא אחרי. רוכס את מכנסי הליוויס שלו, כורך את ידו על הכתף שלי ולוחש לי לתוך האוזן: "את משהו משהו את, את יודעת?" אני רוצה להגיד לו "זה רק בשבילך", אבל לא מצליחה אז רק מחייכת במבוכה. כשאנחנו עולים במדרגות בחזרה להופעה הוא נעלם לי ואני מפלסת את דרכי בזהירות לקדמת הבמה. עיני סורקות את הצעירים והצעירות שאני חולפת על פניהם. סליחה. סליחה. סליחה. הם עומדים מול הבמה, עינהם נעוצות במסך הטלפון הנייד שלהם דרכו הם צופים בהופעה. "רד רד מעל מסך הטלויזיה שלי" אני מפזמת לעצמי בראש תוך כדי תנועה.

כשאני מגיעה לשורה השניה הצפיפות חמה. דחוסה. מלחיצה. אבל אין זכר למאיה. אני ממשיכה לסרוק את הקהל שסביבי, אבל העיניים שלי מתמגנטות לבמה. הסולן, שכבר פשט בינתיים את החלוק ונשאר רק בתחתונים לבנים, עומד עכשיו ממש מולי. כל הילדות שסביבי מושיטות אליו ידיים בצרחות אבל הוא מסתכל רק עלי. אני מביטה בו כשהוא שר: "גם אם לא הלכתי לביה"ס, גם אם לא סידרתי את החדר, את לא תגידי שאני ילד רע כי אני ילד טוב"

המוזיקה זרה לי. צורמת. לא זורמת, אבל אני מניעה את עצמי מצד לצד, מחייכת אליו בביישנות. הוא ממשיך לשיר רק לי, ואני שרה לו עם כולם: "אתה ילד טוב, אתה ילד טוב".

כשההופעה מסתיימת והאור נדלק על הרחבה המתרוקנת, אני חוצה באסרטיביות את הגדר שמפרידה את האולם עם מאחורי הקלעים. אף אחד לא עוצר אותי אז אני פותחת את הדלת של חדר האמנים בתנופה. עשן סמיך מכסה את החדר, ריח חזק של גראס והמון אנשים לבנים ושחורים מתערבבים זה בזה. כמה בחורות צעירות מדי אבל לא מוכרות, שהיו שרועות כל ההופעה על הספות השחורות מכבות עכשיו את הסיגריות שלהן בתנועות קצרות. אני נשענת על אחד הקירות הפנויים, בוחנת את ההתרחשות.

 

אחרי כמה דקות הוא מבחין בי, תוך כדי שהוא קושר את החלוק הלבן סביב גופו החשוף כמו מתאגרף בסוף קרב אגרוף. הוא מתקרב אלי, שתי כפות ידיו נשענות על הקיר מעלי, והפנים שלו, עם כל האיפור שכבר נמרח, קרובות לשלי. "אז איך הייתי?" הוא שואל ברצינות. "לא רע", אני אומרת, "אבל קצת פחות טוב מפעם שעברה". "פעם שעברה אמרת שהייתי גרוע", הוא צוחק, ומלטף את דיוויד בואי. "אז תסיק את המסקנות בעצמך". אני משיבה.

כשאני יוצאת מהבארבי בשביל לכיוון הרחוב, התנועה כבר ממש דלילה. כמה חבורות של צעירים עומדים בחוץ ומעשנים, אני שוב מחפשת את מאיה אבל רואה רק המון כפילות שלה.

בדרך לאוטו אני מסמסת לרוני. "היא עדיין לא חזרה" הוא משיב לי באדישות צפויה.

כשאני יוצאת מהחניה, ממש מול הבארבי אני מבחינה בשלוש בחורות צעירות יושבות על שפת המדרכה. אני מאיטה כדי לצעוק להן שזה מסוכן לשבת ככה על כביש ראשי, לא אכפת לי אם אשמע זקנה. ראשונה אני קולטת את עמית ורק אח"כ אני קולטת אותה.

מה את עושה פה? היא שואלת אותי בתמהון אמיתי, אני חושבת שאני מזהה שאין כעס בקולה. "יאללה כנסו, נראה לי שאתן צריכות טרמפ הביתה" אני אומרת בחיוך. הן נדחסות למושב האחורי ורומי פולטת "יו ממש תודה". אני מסתכלת עליהן דרך המראה. מאיה שותקת לעברי. "נו, אז איך היתה ההופעה?" אני משדרת עליצות, "להקה ממש מגניבה הרעש הלבן האלה". מאיה מסתכלת החוצה דרך החלון ואומרת: "קוראים להם המסך הלבן ולא רעש לבן וכן, הם ממש מגניבים, למרות שבכלל לא נתנו לנו להכנס להופעה. "מזתומרת?" אני שואלת, "הכניסה היא רק מעל גיל 16" עמית מסבירה לי, "אבל הם אף פעם לא מסתכלים, היינו פה כבר כמה פעמים, אבל פתאום היום הם לא נתנו לנו להכנס, כל ההופעה ישבנו על המדרכה וחיפשנו טרמפ, אבל לא היה". "כמה פעמים?" אני שואלת עם דגש על הסימן שאלה, אבל אז אני רואה אותו, בג'ינס ומעיל דמוי עור שחור, ונרתיק של גיטרה, נכנס לתוך מונית לבנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *