השבוע כתבה לי חברתי גילי:
מודה ומתוודה אני שבענייני לבוש אני פחות, ובדרך כלל זה על הדרך או תוך כדי ואם גם זה לא, אז מה שיותר שחור, ישן מהוה, קרוע, גדול וסמרטוטי וזה שלי. ולמה? כי לאדם עם הפרעת קשב כמוני שמשתדל להיות נוכח באותו הזמן בשלושה מקומות זה יותר נוח, מהיר, יעיל, חסכוני ובעיקר כי ככה אני אוהבת.
אולם כשאנשים שטחו בפניי את הבעייה שאין לי הגדרה עצמית/ סיווג/ שיוך אופנתי ושאני רחמנא ליצלן לא מבינה כלום, אבל באמת כלום באפנה!, הבנתי שאני בבעיה ועולמי חרב עלי.
ואז הגיעה לי אדלקורט, נביאת טרנדים ואוצרת התערוכה החדשה במוזיאון העיצוב חולון והצילה את חיי. לי הודיעה קבל עם ונשים שהטרנד העולמי הבא הוא טרנד הנורמקור שהוא בקיצור אופנה חסרת ייחוד וטעם, בגדים רגילים פרקטיים ונוחים, חסרי כל סטייל, שאין בהם שום אמירה ותמיד נראים אותו דבר. מעתה חוסר הטרנד שלי הוא הטרנד החדש. מצאתי את מקומי בחיים. תודה אלוהים. תודה לי אדלקורט. מהיום “שמי הוא גילי לוי ואני נורמקורית גאה”.
הדבר הראשון שעשיתי, אחרי שהורדתי את העקבים כי נורא כאבו לי הרגליים, הוא ללכת להבין מה זה בכלל הנורמקור הזה ומאיפה הוא צץ.
אז מסתבר שהמושג Normcore נטבע ע”י חברת חזאי-הטרנדים הניו יורקית K-Hole שבישרה על הלך-רוח חדש בתרבות המערב. משמעות המילה היא שילוב של normal ושל hardcore וזה אומר: הכי מיינסטרים שיש.
הנורמקורים דוחים את האופנתיות ואת המרוץ המתמשך והבלתי נגמר אחרי כל טרנד אופנתי חולף. נמאס להם מהמרדף אחרי הדבר הבא. הם התעייפו כבר מלנסות להיות שונים, מיוחדים, אינדיווידואליים. הם רוצים לא להתבלט. להטמע בקהל. להראות הכי כמו כולם או לא להראות בכלל.
מה זה אומר בשטח אתם שואלים?
אין עקבים, אין סקיני ג’ינס, אין תסרוקות משוגעות או משקפיים גדולים. אין צבעים חזקים. אין בגדי מעצבים. אין תיקי ג’וצי או הרמס. אין ג’ינס עם קרעים שהם כאילו ישנים אבל בעצם יצאו ממפעל מאוד מתאמץ. כל דבר שהוא לא נוח או בולט הולך ישר לפח.
אז מה כן?
ג’ינסים גדולים ולא מחמיאים, מכנסי חאקי או דגמ”ח, חולצות טי ישרות וחסרות גזרה, מעליהן חולצות פליס חסרות צורה וסניקרס חסרות אמירה. למיטיבי לכת עדיף נעלי נוחות של טבע נאות.
רגע, אין מחלקה מיוחדת לנורמקורים בגאפ?
אז האמירה היא בעצם שיש לך דברים יותר חשובים להתעסק בהם. ושהבגדים אינם עושים את האדם. ושאנשים שלא רוצים להיות מוגדרים דרך הלבוש שלהם או דרך איך שהם נראים. ובכלל שדי כבר ונמאס. תנו לחיות בשקט.
עד כאן טוב ויפה. נראה לי שהבנתי את האמירה. אני אפילו קצת מזדהה. הבעיה – כמעט אין אנשים כאלה באמת, בטח שלא בקרב הנשים, לפחות לא אלה שאני מכירה. כי גם אלה שמלבשות כאילו אין להן אמירה אפנתית – זו האמירה. ותכירו לי את זו שבכלל לא אכפת לה מאיך שהיא נראית. שמוכנה ללכת עם בגדים שבאמת לא מחמיאים לה. ולא להשתדל, אפילו לא קצת.
חיפשתי את כל הדוגמאות שנותנים ברחבי העולם לנושאי הדגל של התופעה. כולם משתמשים באותן דוגמאות שחוקות – לארי דייוויד. ג’רי סיינפילד. סטיב ג’ובס. כולם גברים מזדקנים, לא מאוד אטרקטיביים חיצונית, שיש להם כשרון מובחן ובולט שמייתר את הצורך בהתבלטות חיצונית. ובאמת נראה שלא אכפת להם איך הם נראים. אבל מה עם הנשים? האם באמת יש כאלה שרוצות להטמע בהמון ולא אכפת להן שלא מסתכלים?
עד שגמרתי את הדיון עם עצמי, הבנתי שבאפנה עולם כמנהגו נוהג. הטרנד של לא להיות טרנדי מיד הפך לטרנד. מסנדלי הבירקנשוק שנהיו הדבר הכי לוהט בעיר, בעיקר כשהן מצוותות לחולצות אובר סייז לא מחמיאות, ממעילי יוניקלו תפוחים שפעם לא הבנתי איך כל בנות העיר חייבות שיהיה להם בדיוק כזה ועד ג’ינס בויפרנד גדול שמסתיר את כל הקימורים.
אז יאללה. חייבת שופינג דחוף. מישהו יודע אם המשביר לצרכן עדיין קיים??
