הכלב שלנו מת. בגיל 12. ככה פתאום.
היה קצת זקן וקצת חולה אבל פתאום הוא מת. בלי הקדמה. קצת בהפתעה.
והכי מפתיע שבכלל לא שיערתי שזה יהיה לי כל כך עצוב.
אף פעם לא הייתי חובבת חיות. כשהייתי ילדה לא היה לי כלב. גם לא חתול. אפילו לא אוגר, או צב. לא ידעתי מה זה לאהוב כלב.
כשנולד הילד השני שלנו ועברנו לבית עם גינה בעלי אמר שהגיע הזמן לקחת כלב. לא התנגדתי. חשבתי שזה יהיה טוב לילד, יהיה טוב לבעל, יהיה טוב לכלב. על עצמי בכלל לא חשבתי.
ואז הוא הגיע. לורנס. גור קטן וחמוד של גולדן רטריוור שגדל והפך להיות כלב גדול וחמוד וג’ינגי והורס.
לא היינו מאלה שמקדישים את חייהם לכלב שלהם. אני בטח לא. לא טיילנו איתו 3 פעמים ביום, לא ישנו איתו במיטה. לא נתנו לו לאכול מצלחתנו. לא חלקנו איתו את הסודות הכי כמוסים שלנו.
אבל טיפלנו בו ואהבנו אותו ודיברנו איתו ושיחקנו איתו, והוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו. חלק בלתי נפרד מאיתנו. ובמיוחד מהבן השני שלנו שנולד וגדל ביחד איתו. שחייו היו שלובים בשלו. עד ממש עכשיו.
כשהיה יותר מבוגר, ובגלל שנסענו הרבה, החלטנו להביא לו עוד כלב. שלא יהיה לבד. שיהיה לו חבר. בסוף הבאנו לו כלבה חברה ואח”כ עוד כלב שהילד השני מצא עזוב ברחוב ולא יכל לעזוב. היו שלישיה. כלב אחד גדול ושני כלבים קטנים שהולכים אחריו לכל מקום. חבורה. והוא האח הבכור. המנהיג הבלתי מעורער. המבוגר האחראי.
אף פעם לא ידענו אם היה יותר מבואס מזה שלקחו לו את תשומת הלב הבלעדית או יותר שמח מזה שיש לו עכשיו חברים לשחק איתם ולחלוק איתם את חייו. לא ידענו כי הוא לא אמר. הוא לא היה מהסוג שאומר. גם לא מהסוג שמקטר. אם היתה לו ביקורת עלינו, הוא לא אמר אותה בקול רם. אבל כשהיו שוכבים שלושתם שלובים זה בזה לנוח בצל חשבתי שהוא דווקא נהנה מהחבורה החדשה שלו שהעריצה אותו והלכה אחריו לכל מקום. בעצם מי לא היה.
ועכשיו הוא איננו והם נשארו רק שניים לנוח בצל. ובמקום שהוא היה נשאר חור עמוק. וגם אנחנו נשארנו עם חור עמוק בלב.
מי יסתובב בבית וישאיר שערות בלונדיניות בכל פינה?
מי יתגנב מהבית לקפה השכונתי כדי לאכול בורקס מזדמן?
מי יקפוץ לי לתוך האוטו בכל ההזדמנות וישאיר אחריו את הריח שלו יום שלם?
מי יסתכל עלינו בעיניים פקוחות וגדולות מלאות אהבה?
מי יחכה לנו כשנחזור הביתה בלילה?
מי יהיה שם תמיד להזכיר לנו שיש דברים שלא משתנים בחיים?
אז זהו, שהדברים משתנים.
יורם קניוק כתב ספר על הכלב שלו פייר שמת, ויש בו עמוד שמתייחס לכל הכלבים:
“כלב הוא נשמה. אין בו טיפה אחת של רוע. הוא אינו מרכל. הוא אינו אומר דברים מאחורי הגב. הוא אינו מורה או מעניש. הוא אינו חבר המספר את סודותיך למישהו אחר. הוא כל מה שבן אדם הגון היה רוצה להיות לו לא היה בן אדם.
כלב יודע לאהוב ללא תנאים. אם אתה טוב אליו הוא יהיה טוב אליך. הוא מכונת אהבה. הוא מסור וקשור אליך עד שאתה מרגיש בו בתוך הבטן שלך. הוא לעולם איננו בוגד. איננו מתאהב במישהו אחר”.
לורנס באמת היה נשמה. ולא היתה בו טיפת רוע. והוא לא ריכל, ולא אמר דברים מאחורי הגב. רק הקשיב, כשדיברנו אליו וליטפנו לו את הגב. הוא אהב אותנו ללא תנאים ואנחנו אהבנו אותו. הוא היה חלק מהמשפחה שלנו 12 שנה. כל כך היינו קשורים אליו ופתאום הוא עזב.
ואפילו לא הספקנו להפרד כמו שצריך.
אז הנה הפרידה:
לורנס אנחנו אוהבים אותך.
אתה כבר ממש חסר, חבר.
