תסלחו לי על ההקבלה הבנלית אבל לפעמים החיים הם כמו נהיגה בשטח לא מוכר. בלי שתרגיש הם מזמנים לך המון צמתים של קבלת החלטות. ימינה או שמאלה או ישר. מהו הכיוון הנכון שיעשה אותך מאושר.
את רוב ההחלטות אתה מקבל תוך כדי תנועה, כמעט בלי להקדיש מחשבה. אבל יש לפעמים שאתה מוצא את עצמך תקוע. בפקק של החיים. הדרך הישנה והמוכרת, היא כנראה כבר לא הדרך הכי קלה ומהירה. היא גם בטח לא הכי יפה. הוייז מסמן לך לפנות לדרך חדשה. בדר”כ זה כרוך גם בפנייה חדה. אבל ההתלבטות עדיין קשה.
ברוב המקרים אתה ממשיך בסוף ישר. בדרך הפקוקה. והקצת משובשת. כי כבר התרגלת. אתה מכיר את הקשיים וגם את העקיפות הקטנות שאפשר לעשות כדי להמלט מהמהמורות הרציניות.
אבל בעיקר אתה ממשיך ישר, כי בסוף הדרך אתה יודע בדיוק לאן תגיע. גן עדן זה לא, אבל לפחות זה מקום מוכר.
אותו בית, אותו ביה”ס, אותה עבודה, אותה זוגיות, עם אותם חברים, זה תמיד הכי קל. גם כשזה לא קל. כי מי בכלל זוכר איך נוהגים עם הילוכים, איך מנווטים לבד בשבילים של החיים.
היום הכל באוטומט. גם לריב אפשר באוטומט, גם לסבול. גם להרגיש לא מסופק. שלמרות שאתה נוסע אתה לא מתקדם. שאתה נוסע במעגלים ונעצר תמיד במקום הקודם.
אבל לקחת החלטה ולבצע את הפניה החדה, זה תמיד כל כך מסובך. כי מי יודע לאן היא תוביל, ולאן בכלל תגיע. מי מבטיח לך שבעבודה החדשה יהיה יותר טוב? מי בכלל מבטיח לך שתמצא עבודה חדשה? או זוגיות חדשה? או חברים חדשים? לא עדיף כבר להתקע עם אלה שכבר מכירים?
כי מקום חדש זה תמיד כל כך מתוסבך. והדרך החדשה מחייבת אותך להאט, להסתכל על השלטים, לעצור בצד הכביש בכדי להפגש עם אנשים חדשים, להסתגל לכל כך הרבה שינויים. ובעיקר להתאמץ, להתנסות, לגשש, לחדש, להתחדש..
אז עצרתי רגע בצד הכביש, מתלבטת. ונזכרתי בשיר של רוברט פרוסט, שאני כל כך אוהבת.
Two roads diverged in a yellow wood
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth
Then took the other, as just as fair
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same
And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black
Oh, I kept the first for another day
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back
I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence
Two roads diverged in a wood, and I
I took the one less traveled by
And that has made all the difference
