סיפור כחול קטן

‏‏95f7aece8e8bdc04cb47b359360c1ef8 - עותק (2)אני לא יודעת אם סיפרתי לכם שבשנה האחרונה אני מתנסה בעוד כל מיני צורות של כתיבה. ואפילו לומדת את זה בצורה מסודרת. פרוזה. שירה. תלמידה.

אז הנה סיפור ממש קצר שכתבתי. מתאים להיום אז משתפת. אם בא לכם תכתבו לי מה חשבתם.

היא ירדה מהאוטובוס בדרך יפו והחלה לצעוד בנחישות במורד הרחוב. המדרכה היתה אפורה לרגליה. השמש המיסה את מחשבותיה לעיסה דביקה והיא הרגישה איך עיגולי הזיעה שמתחת לבית השחי שלה הולכים ותופחים כמו החלות העגולות שהיתה פעם מקפידה לאפות בכל שישי לפני הצהריים.

היא עצרה לרגע לקשור את השרוכים של נעלי הספורט הכתומות שקנתה בשבוע שעבר. הצבע שלהן לא הלם את הגיל שלה אבל מכל הזוגות שמדדה הן היו לה הכי נוחות. והרי כבר מזמן לא אכפת לה מה חושבים עליה. כשהתרוממה היא ראתה את עצמה משתקפת מחלון הראוה שבו עמדה בגאוה בובה חסרת ראש בשמלה סגולה. אישה בגיל העמידה.

ברחוב נחלת בנימין היא פנתה שמאלה ונכנסה לחנות הגדולה של הצבעים. היא התהלכה בין המדפים העמוסים אבל פתאום התבלבלה. החנות היתה מסודרת לגמרי אחרת ממה שזכרה. ואולי פשוט הזכרון שלה כבר לא מה שהיה. "סליחה" היא פנתה לבחור הצעיר שעמד ליד הקופה, "אני צריכה את עזרתך". "אני אשמח לעזור לך" הוא חייך אליה, כל כך צעיר. רזה וצנום עם משקפיים עגולים ושיער ארוך בהיר.

"איפה צבעי האקריל?" היא שאלה. " הם שם, במעבר השלישי" הוא ענה, וסימן לה את הכיוון עם היד. "תודה רבה" היא אמרה. "איזה צבעים בדיוק את מחפשת גבירתי?" הוא פתאום עמד לצידה ושאל בחיוך אדיב שאינו מאפיין בחורים צעירים, "יש לנו המון סוגים". "צבעים כחולים" היא ענתה בשקט. צבעים כחולים. נדמה היה לה שהתשובה שלה בלבלה אותו, כי הוא אמר בחוסר בטחון, "דווקא רציתי להציע לך סט של 24, הם במבצע", "לא תודה", היא אמרה בשקט, "אני צריכה רק כחולים, והכי חשוב שיהיו להם שמות יפים".

דקות ארוכות היא עמדה שם, מול שורות שורות של צבעים עומדים במסדר כמו חיילים. כל כך הרבה גוונים יש לשמש היא חשבה כשהסתכלה על הצהובים. אבל אין לה זמן לזה היום. היא חייבת להתמקד בכחולים. היא הוציאה מהתיק את משקפי הקריאה והרכיבה אותם כדי להצליח לקרוא את הפתקים הקטנים.

deep blue, old blue, blue haze, blueberry, carribean blue, turquoise blue, king’s blue,

היא קראה בקפידה את שמות הצבעים, ואחרי שהתלבטה בחרה בשני כחולים. Blue lake, שדימיינה אותו משתרע שקט ונינוח בין פיורדים נורווגים ירוקים, סירת מפרש לבנה שטה בתוך מימיו הצלולים, ו- Violet grey, בגלל שדווקא בשם שלו אין בכלל כחול, רק אפור וסגול.

כשחזרה לקופה היא ביקשה מהמוכר להוסיף לה גם שני מכחולים, אחד קצר שטוח מס' 5 או 6, ואחד עגול ודק, מס' 2. "את מציירת?" שאל הבחור הצעיר, "לא, ממש לא". היא ענתה. "את נראית כמו מישהי שיודעת מה היא רוצה" הוא אמר לה כשתקתק את המוצרים בקופה. "36.70 בבקשה" "אתה צודק" היא אמרה לו בחיוך עצוב, "אני באמת יודעת, אבל ידיעה לבד לא מספיקה" היא ידעה שהיא נשמעת לו כמו קלישאה של אישה זקנה. "אתה יכול לארוז לי את זה למתנה?" "אין בעיה" הוא אמר בחיוך. "אז מי הצייר?" "בעלי". היא אמרה בלי שמץ של שמחה. "אבל הוא כבר לא. פעם היה".

כשהיא תגיע הביתה הוא יישב אל השולחן במטבח. היא תצעד לקראתו במסדרון הצר, בוחנת את שיערו הלבן הקצר, את קרחת היער שגדלה מדי שנה בעיגול מסודר, כמו אבן שזורקים לתוך בריכה שקטה, והיא מכה גלים. מכה גלים. כן, ככה אומרים.

הוא יישב שם עם מכנסי התעמלות קצרים ועם חולצת צווארון לבנה שגם בלי לראות היא תדע שמלפנים היא פתוחה ויסתכל על הטלויזיה שתלויה על קיר המטבח שמולו. אנשים ידברו בטלויזיה שלו אבל לא יהיה להם קול. כבר מזמן אין לו כוח לשמוע את מה שאנשים אומרים.

הוא ישתה את הקפה שלו בספל האדום, זה שקנו פעם במבצע של "עלית", היא תניח מולו את הצבעים הארוזים והוא יפתח אותם בשמחה של ילד. עיניו הכבויות יאורו לשתי שניות שלמות, ויחזירו את הצבעים הטבעיים למטבח הדהוי.

"הבאתי צבעים ממש יפים השנה", היא תאמר בשמחה אמיתית, ותלך להוציא מהמגירה את גליונות הנייר הלבנים שמחכים שם בשקט עוד משנה שעברה.

ואז היא תניח מולו גליון נייר, דף לבן חלק. הוא יסדר את המכחולים בשורה ישרה. יפתח את אחת השפופרות, וימרח מעט צבע בתחתית הדף. עם המכחול הגדול הוא יצייר שני פסים כחולים עבים, אחד בראש הדף ואחד מתחתיו. היא תעמוד מאחוריו, שתי ידיה מונחות על כתפיו, הוא יעבה את הפסים בתנועות בוטחות. מריחות ועוד מריחות. וכשהים והשמיים יהיו מוכנים, הוא יקח את המכחול הדק ויצייר בינהם שני משולשים הפוכים.

אח"כ הוא יפתח את שפורפרת הצבע השניה, ואחרי שישטוף היטב את המכחול הדק הוא יטבול אותו בצבע החדש ויתחיל לכתוב באותיות דפוס לאט לאט. והיא תקרא את האותיות אחת אחת, בלב, כמו בכל שנה, ל' וח' וי' הוא יניח כל אות במקומה. עד שיתחברו למילים שאין מהם חזרה. "לחייל הגיבור". לחייל הגיבור. לחייל הגיבור שלה.

ואז הוא ירעיש עם הכסא כשיקום, ויעמוד לצידה. והיא תושיט לו את הציור שהוציאה מהמגירה. זה שמצאו בתוך התיק שלו עם החולצה הצבאית המקומטת ועם הפלנלית המלוכלכת ועם שקית הבמבה הפתוחה ועם חבילת הוופלות המעוכה ועם מצית שלא עובדת ועם חבילת נייר טואלט מגולגלת ועם פנקס קטן תכלת שלא כתוב בו כלום חוץ מעל הדף הראשון את המילה איילת ועם הציור הזה שהיא שומרת כל כך שצייר איזה ילד וגם כתב ברכה "לחייל הגיבור" והכניס לחבילה שהכינו בגן. ציור של דגל. כחול על גבי לבן.

אח"כ הם יכנסו בשקט לחדר שלו. הקירות הלבנים של המסדרון יתחלפו בקירות מלאים דגלים דגלים. תלויים בשורות ישרות, מעל מיטה לבנה עם מצעים לבנים נקיים שהיא החליפה רק לפני כמה ימים. כל הדגלים יהיו דומים, רק הכחול בהם שונה. שני פסים עבים, ומגן דוד מושלם, וכיתוב ילדותי.

ואז הם יתלו את הציור החדש, ליד הציור משנה שעברה, בסוף השורה. "תזהר הוא עוד קצת רטוב" היא תגיד לו. "שלא ימרח".

4 תגובות בנושא “סיפור כחול קטן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *