אחרי חמישה ימים במדבר המאובק חזרנו לציביליזציה.
ברנינגמן היא ללא ספק חוויה מדהימה. לא קלה בכלל אבל מאוד עוצמתית. כזו שמזיזה אותך כמו הרוח לכל מיני כיוונים.
בימים האחרונים טיילנו ברחבי הארץ הקסומה והבלתי נתפסת הזאת. פידלנו שעות על האופניים. רקדנו לרגלי הרובוט עם הלב. נחנו בצל העץ המלבלב בעשרת אלפים עלים מנצנצים ובעיקר הבטנו סביבנו בהשתאות. כי לאן שאתה לא פונה, לאן שאתה לא מסתכל כאן, אתה רואה משהו שעוד לא ראית. משהו שגם לא חלמת שתראה.
אנשים שרוכבים על אוניות וטווסים ומדוזות חולפים על פניך בשעטה, מחנות שמציעים לך משקה מלפפונים חמוצים או חביתה מקושקשת או לעשות אומגה, או מסג׳ או להשתתף בקרקס או באורגיה או לשלוח גלויה לעצמך בעוד עשרים שנה.
כל כך הרבה יצירתיות יש כאן שפשוט קשה להכיל. בובת מריונטה בגודל בניין שמדברת אליך ומחליפה כל יום בגדים. ינשוף חכם בגובה שלושים מטר עם עיניים שאפשר לראות דרכם. להקה של שישים נגנים שמנגנת כל יום רק לא ברור איפה ומתי.
והחתונות. והמסיבות. בכל זריחה. בכל שקיעה. איך זה יכול להיות.
שמונים אלף איש משקיעים כל כך הרבה מאמץ בלבנות את העיר הזאת ומפרקים אותה אחרי שבוע אחד בלבד. עד ששום זכר לא נשאר.
שמונים אלף משוגעים. קצת יותר ממך. או פחות. שרוצים להיות מי שהם או להיות הכי רחוק ממי שהם. שרוצים להתחבר לעצמם. או לאחרים. או סתם לעשות פוזות למצלמה. כמו אלו. שלפחות דפקו את הפוזה עם השלט שלך.
כולם רוצים ללכת נגד הזרם או עם הזרם. להתחפש. להתלבש. להתפשט. או סתם ללכת ערומים. אנשים יפים. אנשים מכוערים. אנשים כמונו. ואנשים ממש מבוגרים. ואפילו אנשים ממש ממש צעירים. כמו מאיה, מסן פרנסיסקו. היא בת 4 וזה הברנינג מן השלישי שלה
אז התפעלנו. ושוב פידלנו. ורקדנו וצחקנו. ושכבנו מתחת לשמיכה מחליפת צבעים
ונכנסנו לרקוד בתוך מטוס ג’מבו
וראינו מגדל פרחים יורק אש
והבטנו מבעד לעיני ינשוף ממש חכם
וחלפנו על פני פטיפון מנגן
הרגשנו כאילו אנחנו עפים כמו ציפור בשמים
וראינו את השקיעה ואת הזריחה ועברנו את הפלאיה לאורכה ולרוחבה ולא האמנו איך בכל שניה היא נראית אחרת.
אבל גם נאבקנו. בחום הנורא. בקור. באבק.
בהרגשה שאתה כל כך מלוכלך וכל כך עייף אבל חייב להשאיר את העיניים פקוחות לרווחה. לא למצמץ. בגלל שבכל רגע ובכל מקום מסתתרת עוד חוויה.
רק כשיצאנו מהפלאיה גילינו שלקושי ולשגעון באמת אין גבול. בטקס השריפה של האיש הבוער, שהוא בעצם הטקס המרכזי של הפסטיבל הזה שמתקיים ביום הלפני האחרון ומסמל את הארעיות של הקיום שלנו ואת העובדה שמכל העיר העצומה הזו לא ישאר תכף זכר, אדם בן 42 רץ בנחישות לתוך האש, למרות טבעת השמירה המקיפה אותו, כנראה ניסה להתאבד, ואף הצליח :((((
למזלנו ראינו את טקס השריפה מרחוק ולא שמענו על המקרה רק אחרי שיצאנו מהמקום, והחוויה האישית והמאוד סובייקטיבית שלנו, עם כל הטוב והקושי והעוצמה שלה כבר חקוקה עמוק בתוכנו.
ומה שעושה את החוויה הזו לבאמת מיוחדת במינה הם האנשים שמפדלים לצידך. אלה שאיתם אתה עושה את הדרך הארוכה מהדיפ פלאיה לפינת 7:15 ו- k.
הם גרמו לי לצחוק. ולבכות. ולחלום. ולהתפעל. ולהשתולל. ולרקוד. גם שכבר לא יכולתי לזוז. איתם הרגשתי שהכל אפשרי. ושהכל פה בסה״כ די הגיוני. אז רציתי להגיד לכם תודה. במיוחד לזה שעשה איתי את כל הדרך הארוכה. בדיוק על חוויות כאלה אני אומרת:
we only have 1 Life
