איך חיים עם אלצהיימר: חזיונות שווא – ברנלף

כולם כבר יודעים שאלצהיימר, ביחד עם הסרטן, הן שתי המחלות שאני הכי פוחדת מהם. כמי ששתי הסבתות שלה משני הצדדים, סבלו שנים ארוכות מאלצהיימר, אני בעצם רק יושבת ומחכה שזה יגיע.

ולא רק הגנטיקה נושפת בעורפי אלא גם קידמה, הטכנולוגיה, ובעיקר המכשיר הקטן והמעצבן שדבוק לי ליד, שזוכר בשבילי את כל הטלפונים ואת כל הפגישות, ואת כל המטלות, ובעצם משמש מעין הארד דיסק נייד של המוח שלי שהתרוקן מכל יכולת לזכור. כי כל כך התרגלנו לא להעמיס על הזכרון שלנו ולא לסמוך עליו, עד שגם כשאנחנו רוצים אנחנו כבר לא מסוגלים לזכור שום דבר כמו מספר הטלפון של החברה הכי טובה שלנו או תאריך יום ההולדת של החבר. שלא לדבר על מה עשינו אתמול, או לפני שבוע, או למה לעזאזל חיפשתי את התיק שלי. בטוחה שהייתי צריכה לקחת משם משהו אבל אני לא מסוגלת בשום אופן להזכר מה, ובכלל איפה שמתי את התיק שלי בכלל?

אז כמו שכבר הבנתם, לא ממש צריך לשבת ולחכות לתסמיני האלצהיימר, הם די הגיעו כבר בעצמם, והחורים השחורים בזכרון, לפחות שלי, הולכים וגדלים, ומתגבשים למעין גוש של גבינה שווצרית מחוררת היטב, ומכוסה בהרבה עובש.

לכן, כשלקחתי בידיי את הספר “חזיונות שווא”, קצת רעדו לי הידיים, למרות שעדיין לא הגעתי לשלב של הרעידות.

הספר מספר בגוף ראשון את סיפורו של מארטן קליין בן ה-71, דני, שחי כבר שנים רבות עם אשתו וורה בפרבר אמריקאי ויום אחד מגלה שהוא חולה באלצהיימר.

הספר הוא מעין יומן, המתאר את המתרחש במוחו של מארטן, שבוע אחרי שבוע, יום אחר יום, שעה אחר שעה,, גם כאשר המוח מתרוקן והולך, ומארטן בעצמו כבר לא מסוגל להבחין בימים שחולפים, בשעות שעוברות, אם כבר בוקר, או עוד לילה, אם היום זה מחר או אתמול.

“בדיוק כשאני שוכב בנוח באה וֵרָה להעיר אותי. כבר בוקר? אז למה חשוך כל כך? ומה החיפזון הזה? וממתי הפסקתי להתלבש בעצמי?”

מארטן לא רק מספר לנו על הסניליות שלו, אלא גורם לנו שנחווה אותה בעצמנו ביחד איתו. בייחוד עבור אלה שהסיפורים שלו הם מציאות קיימת, או לפחות סיפור שקל מאוד להתחבר אליו. ופתאום אתה באמת מבין איך זה קורה. צעד אחר צעד. שלב אחר שלב. גם מארטן מבין. הוא מבין שהוא כבר לא מבין. הוא זוכר שהוא כבר לא זוכר. והמאבק שלו לזכור כל כך אנושי ומרגש.

למרות שזה נשמע לכם קודר ומדכא, רוב הקריאה עוברת ללא קושי. התאורים היומיומיים שלו כל כך ברורים, והתהליך שהמוח שלו עובר מקבל ביטוי כל כך נפלא בכתיבה, בניסוחים ובמילים. משפטים ארוכים ומורכבים המתארים את האור הנשקף מהחלון בתחילת הספר הופכים בסופו לבליל מילים שמתחברות ביחד לעיסה דביקה ובלתי מובנת כלל.

“בהדרגה ריאליסטית, לעתים מצחיקה ורוב הזמן מבהילה-מצמררת, מתאר מארטן את התהליך הבלתי נתפס הזה של אובדן צלילות, הבנה, שייכות, שיפוט, מציאות וזהות; את התהליך המערער של מעבר בין הבנה כואבת של המצב לפחד, ייאוש, בלבול ובדידות”.

אתה יכול לחוש ממש בזרות המתפתחת הזו בין האדם לבין עצמו. וכששאשתו שואלת אותו: “‘מארטן, מה ההתנהגויות האלה? איפה הראש שלך, לכל הרוחות?” הוא עונה לה בצלילות מפתיעה: “איפה הראש שלי? בא והולך. איש אינו יודע מאין ולאן”.

הקומיות במצבי הבלבול שמארטן מצוי בהם, כמו גם בשיחות הסתומות שהוא מנהל עם הסובבים אותו, היא נוגעת ללב, ומאפשרת לנו לחבב את מארטן, ובעיקר להסיר חלק מהמועקה שמלווה את קריאת הספר.  הנה הוא עומד מול המראה בוקר אחד ואומר: “רואה איש זקן במראה, איש זקן עם בטן מקומטת ורפויה מלאה סימני צואה. אני מחייך בהקלה. איזה מזל שזה לא אני!”

 

 

 

 

 

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?