החיים (נטולי התכתיבים) על אי בודד

מכירים את השיחה על מה הייתם לוקחים לאי בודד? אז זו לא השיחה הזו. זו שיחה על תכתיבים תרבותיים וחברתיים שלפיהם אנחנו חיים ושמנהלים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.

אני רוצה שתדמיינו לרגע אי בודד, אבל לא נטוש כזה וריק, אלא אי יפה כזה ומלא כל טוב. תדמיינו חול לבן ומים טורקיז, עצים טרופיים עמוסים פירות שצומחים לצד המעיין של מי עדן שעובר ליד הצימר המצוייד היטב בחשמל ומים חמים וטלויזיה לווינית עם מלא ערוצים וספרייה עמוסה ספרים. כן, תזרמו, מה אכפת לכם, זה הסיפור שלי. הוא לא חייב להיות אמיתי.

ועוד לא הזכרנו את דגי הטונה והסלמון ששוחים שם בבריכה ואת החכה, על שפת הבריכה, מחכה, ואת הגינה האורגנית.. אתם שם?

יופי. עכשיו תשאלו את עצמכם מה הייתם עושים אם הייתם נקלעים לשם במקרה, לאי הבודד שלי אחרי שספינתכם נטרפה. איך הייתם בוחרים לחיות את חייכם החדשים? יום יום, שעה שעה, כמעט כמו בבית רק עם הבדל אחד משמעותי. בלי העיניים הבוחנות של כל האנשים מסביב. כי באי הדמיוני שלי אין אנשים. רק אתם והים והשמיים ואולי איזה כלב חמוד לחמם איתו את הרגליים. אין עבודה לעשות, לפחות לא כזאת שצריכה לרצות מישהו מלבד עצמכם, אין מחויבויות, אין דרישות ואין מוסכמות. ובעיקר אין למי לדפוק חשבון. רק אתם ועצמכם.

אז נכון בנות יקרות שבהתחלה הייתן ממשיכות לשמור על הגזרה, לאכול במשורה, לרוץ כל יום פעמיים סביב האי ולהוריד שערות בשעווה שהופקה מסוכר דקלים, אבל תסכימו איתי שאת כל זה הייתן עושות רק בכדי שיום אחד, כשבראד פיט יופיע על החסקה שלו, הוא לא ירצה להציל אתכן, אלא להשאר איתכן על האי ולשחזר איתכן את “הלגונה הכחולה” כשאתן בתפקיד ברוק שילדס וישכח לגמרי את אנג’לינה ואת כל הילדים שצריך לטפל בהם כל היום.

אבל אחרי שתהיו בטוחות שאפסה התקווה, שאף אחד כבר לא יבוא, לפחות לא בשנים הקרובות, לאט לאט המשמעת תתמסמס, הארוחות יהפכו גדולות ומושחתות יותר, הריצות יהפכו להליכה איטית בשקיעה, או רק כי חייבים להביא ציוד מהמרכז אספקה, ובאופן כללי תתחילו להזניח את עצמכן הרבה יותר מאשר אם היה לכן איזה בחור ממן זכר להשיר אליו מבט או חברה טובה לעשות איתה לאנצ’ אובר סלט חסה.

האם הנוף של האי ידהים אתכם כל יום מחדש גם אם לא תוכלו להעלות אלף תמונות שלו ביום לאינסטוש? האם קמטי השמש, וקמטי הצחוק, וקמטי ההבעה יטרידו אתכם כבעבר? ומה תעשו עם כל הזמן הפנוי הזה שנחסך כשלא צריך לעבוד, לצבוע את השיער, לעשות כושר וציפורניים, שלא לדבר על הזמן שיחסך בגלל שאין WIFI באי, אין קבוצות ווטסאפ להעביר איתן ימים שלמים בחפירות על דא ועל הא, אין קנדי קראש…

מה תעשו עם הזמן שלכם אז?

תקראו?

תכתבו?

תציירו?

תחשבו?

תתרגלו נשימות?

תתפללו?

תתגעגעו?

למה הכי?

תחשבו על זה שנייה. בעצם באי שלי יש הרבה יותר משנייה לחשוב על זה. נראה לי שתגלו שבלי תכתיבים חברתיים ותרבותיים החיים שלכם היו נראים ממש שונים.

טוב, הגיע הזמן להתעורר. אין כזה אי. סתם עבדתי עליכם. זה אפילו לא חלום, וכשזה סופני זה אפילו לא נשמע כל כך כייף. אבל בתור תרגיל זה היה די נחמד.

אני חושבת שאתגעגע לאנשים. לאינטרקציה. לחיבוק. לאהבה…

אבל רק לכאלה שמקבלים אותי כמו שאני!!

(מוקדש לח’, ליום הולדתה. שחייה על האי היו הכי פחות שונים..)

שתפו:

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp
Share on email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?