איך הפכתי הומלסית ליום אחד

מכירים את כל הסיפורים על התרמילאים בחו”ל שחיים על תקציב של 5 דולר ליום, או את התוכנית שבה המשתתפים צריכים לנסוע מסביב לעולם בלי כסף בכיס? אז אתמול השתתפתי בתוכנית כזו.

אמנם לא ברחבי העולם, אלא בתל אביב, אבל תודו שתל אביב היא עיר מטרופולין קוסמופוליטית, לא פחות מלונדון או ניו יורק. ואמנם אף אחד לא הזמין אותי להשתתף בשום תוכנית, פשוט יצא שהגעתי לתל אביב ליום עמוס פגישות וסידורים וגיליתי ששכחתי את הארנק בבית.

המשימה:   להסתדר יום שלם בלי כסף מזומן, או כרטיס אשראי או שניהם.

האמצעים:   טלפון סלולרי אחד ומכונית כחולה שדורשת חניה.

בקרוב:       אגיע רחוק.

נתחיל מהסוף, כי אני שונאת סדרות מתח. הצלחתי. עמדתי במשימה. הגעתי לתל אביב בשעה 09:00 בבוקר ויצאתי ממנה בשעה 16:00 אחרי שביצעתי את כל מה התוכניות שהיו לי בלי שקל אחד בכיס. איך?? אתם בטח שואלים את עצמכם, אז זה הלך ככה:

08:50 – אחרי שלושה סיבובים סביב הבלוק מצאתי חניה בכחול לבן ברחוב צייטלין. הקשתי על האפליקציה של פנגו ושילמתי עבור החנייה. עד 12 אני מסודרת.

10:30 – נכנסתי לקפה של הבראסרי. הזמנתי קפה לקחת וגם סנדוויץ. שילמתי בעיסקה טלפונית בכרטיס אשראי שזה אומר שהכתבתי למוכר הנחמד את מס’ כרטיס האשראי שלי, התוקף, שלוש הספרות שבגב בכרטיס ומס’ תעודת הזהות. זה אמנם לקח כמה דקות טובות והתור מאחורי התחיל לנוע באי נוחות כשהמוכר אמר בפעם הרביעית: “תקריאי לי שוב את המספר מהסוף להתחלה..” אבל בסוף יצאתי כשכוס הקפה בידי.

את כל הנתונים אגב, דיקלמתי מהזכרון, כי אולי יש לי אלצהיימר מתקדם אבל יש דברים שלא שוכחים!

10:45 – הייתי בדרכי לארוע הבא בלו”ז שהתקיים בסינמטק תל אביב, מרחק הליכה של 12 דקות. מדדתי. וכן, ללכת זה בחינם.

13:00 – יצאתי מהסינמטק בדרכי לפגישה הבאה, החשובה ביותר של היום. שתי בעיות ניכרו בדרכי. האחת: הפגישה הבאה רחוקה מדי בכדי ללכת ברגל, השנייה- הייתי צמאה למוות.

עמדתי בפינת הרחוב אובדת עצות. שקלתי לחזור לסינמטק לשתות מים מהברז של השירותים (כן, כן..) אבל אז שוב פשפשתי בתיק הריק בייאוש וגיליתי בתחתיתו אוצר. מטבעות זרוקים שהצטברו לסכום המדהים של 5 שקלים ו-20 אג’.

הרמתי את העיניים וראיתי מולי דוכן קטן עם תור גדול. זה היה הסניף של קופיקס ברחוב הארבעה. הודתי לאל על מזלי הטוב ונעמדתי בתור עם כולם. אחרי המתנה לא קצרה שילמתי 5 שקלים וקיבלתי פחית דיאט קולה קרירה ונעימה. הדוכן אגב מדליק ואפילו יש שירותים בחינם.. הייתי חייבת להכנס למזנון הסמוך ולשאול כמה עולה פחית דיאט קולה. 8 שקלים. קפה קטן בבית הקפה הסמוך 12 ש”ח. נפלאות דרכי השוק החופשי.

חזרתי למשימה המרכזית: להגיע לפגישה הבאה. הזמנתי לי גט טקסי, לחצתי על חיוב בכרטיס אשראי והפלגתי לדרכי. בדרך גלשתי על הווי פיי של המונית סתם כדי לדפוק עוד קצת את המערכת.

נראה לי שהבנתם את השיטה. עוד פגישה אחת ושתי נסיעות נוספות בגט טקסי וחזרתי לאוטו הכחול שחיכה לי בחנייה המשולמת בכחול לבן, אותה לא שכחתי לעדכן בשעה 12:00 לתקופת חניה נוספת.

בדרכי הביתה הודתי בליבי לאייפון הקטן שלי שבעזרתו הצלחתי לשרוד את היום הזה אפילו בנעימים. זה שאתם כל הזמן אומרים לי שאני יכולה להסתדר מצוין בלעדיו. אז זהו, שלא. מ.ש.ל (מה שהיה להוכיח).


שתפו:

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp
Share on email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?