לקח לי קצת זמן לנחות.
להתאפס. להפנים. לעכל. אולי אפילו קצת יותר מקצת.
ולא שאפשר בכלל לסכם. אבל ניסיתי.
עבורכם ועבור הנכדים. הרי הוא לפניכם:
סיכום המסע המופלא ביותר לארץ הפלאות של האיש הבוער.
היה חם. היה קר. היה קפוא. אבל בעיקר היה מלא מלא אבק שעבר לגור אצלי בתוך העור וכיסה את השמיים ואת האדמה.
היה מדבר ענקי שהפך לשבוע אחד משממה לעיר עצומה וקסומה.
היו 80,000 אנשים שונים ומשונים, כל כך יצירתיים. כל אחד יחיד ומיוחד בדרכו.
היתה אוירה שהכל בה מותר והכל בה אפשר ושכולם בה ידידותיים ומסבירי פנים.
היתה ארץ פלאות מדהימה מלאת יצירות אמנות, שבכל רגע ובכל מפגש, ייצרה הפתעות וריגושים בלתי פוסקים.
היו מסיבות לכל זריחה ולכל שקיעה והמון אנשים שמחים.
היו 5 ימים שלמים של ניתוק מהעולם החיצון, ללא קליטה סלולרית.
היה זמן ארוך ומתמשך שאין בו בעצם זמן. אין יום ואין לילה. אין היום ואין מחר. אין עכשיו ואין אחר כך. יש רק רצף בלתי פוסק של חוויות וריגושים בכל שעה, בכל דקה, בכל דרך.
היתה חוויה באמת מדהימה ומיוחדת במינה. וגם אם אחזור עליה שוב ביום מן הימים, הפעם הראשונה היא ללא ספק 1Life Experience
אז למי שעוד לא שמע, אם זה בכלל אפשרי, אולי כדאי שאתחיל בהקדמה.
פסטיבל ה”ברנינג מן” או “האיש הבוער” מתקיים מדי שנה במדבר “הסלע השחור” בצפון מדינת נבדה שבארצות הברית. הפסטיבל, שאורכו כשבוע, נקרא על שם האירוע המרכזי, שבו ביום הלפני אחרון של הפסטיבל שורפים את הדמות המרכזית שלו, בובת אדם מעץ, הניצבת כל השבוע במרכז הפסטיבל, בטקס חגיגי ורב רושם.
שורשיו של הפסטיבל נעוצים בקיץ 1986, שבו יצאו לארי הארווי וקומץ חברים לחוף בייקר בסן פרנסיסקו, ושרפו בו דמות אדם בגובה של כמעט 3 מטרים. השריפה הוסברה על ידם כאקט ספונטני של ביטוי עצמי רדיקלי, והפכה למסורת. בשנת 1991 הועברה למדבר נבדה, אחרי שהחוף לא הצליח להכיל את כמות המשתתפים ועיריית סן פרנסיסקו אסרה על קיומו במתכונת המקורית.
השטח בו מתרחש הפסטיבל הוא אגם שהתייבש והשאיר אחריו מישור חול אבקתי לבן והוא מכונה “פלאייה”, חוף בספרדית, והוא מועד לסופות חול ואבק רבות וקשות. במסגרת הפסטיבל מוקמת עיר זמנית הנקראת “Black Rock City”, הבנוייה בצורת אמפיתיאטרון, כאשר אזור הקהל הוא האזור שבו גרים המשתתפים, ואזור הבמה הוא ה”פלאיה”, אזור עגול וענק שבו מתקיימים הארועים הגדולים, ובו ממוקמים מיצבי האמנות, המקדש, וגם כמובן “האיש הבוער”, שעומד המרכז הפלאיה ומהווה מעין מגדלור ומצפן.
לפסטיבל 10 ערכים, שהם בעצם כללים, שעליהם מאוד מקפידים. ואולי הם אלה שמייחדים את הפסטיבל הזה מכל פסטיבל אחר בעולם. בין הכללים אפשר למצוא:
הכללה רדיקלית וביטוי עצמי רדיקלי – כל אחד יכול להיות חלק מברנינג-מן, ורשאי להציג את עצמו בכל דרך שהוא מוצא לנכון. אין דרישות מקדימות להשתתפות בקהילה וכל צורת ביטוי אפשרית ומתקבלת בברכה.
הענקת מתנות – ברנינג-מן מוקדש להענקת מתנות. הענקת מתנה אינה מותנית בקבלה או בהחלפה של דבר-מה שווה-ערך. ביחד עם הכלל של אי מסחריות שבו אסור לסחור, לפרסם, לקנות או למכור, נוצרת חוויה ייחודית של תן וקח שאינם מותנים זה בזה כלל.
הסתמכות עצמית רדיקלית – כחלק מהחוויה אי אפשר לקנות שום דבר בפסטיבל הזה, חוץ מקרח וקפה. את כל אמצעי המחיה, האוכל והמים! יש להביא מהבית. ברנינג-מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולהסתמך על משאביו הפנימיים. כמו למשל האופניים.
לא להשאיר עקבות – הקהילה מכבדת את הסביבה ומחויבת שלא להשאיר עקבות לפעילות. זה אומר שבסוף השבוע אתה צריך להשאיר את המקום כמו שקיבלת אותו כולל לקחת איתך הביתה את כל הזבל שייצרת. חודש אחרי שהפסטיבל מסתיים צוותים של מתנדבים עוברים ס”מ ס”מ על פני האדמה ומוודאים שהשממה חזרה לקדמותה.
מאמץ קהילתי – הקהילה מעריכה שיתופי-פעולה יצירתיים ומאמץ משותף. מכאן שרוב הפעילות מבוצעת סביב הקמפ – אזור מגורים ופעילות המשותף לקבוצת אנשים שבו הם מייצרים אמנות, תורמים לקהילה ופשוט חיים.
השתתפות ומידיות – בברנינג מן מאמינים ששינוי, בין אם בפרט ובין אם בחברה כולה, יכול להתרחש רק דרך מעורבות אישית עמוקה. אותו מממשים דרך עשייה. כל אחד מוזמן לעבוד. כל אחד מוזמן לשחק. השאיפה היא להתגבר על מחסומים העומדים בינינו לבין החיבור לאני הפנימי שלנו, למציאות של הסובבים אותנו, למעורבות בחברה, ולקשר עם עולם הטבע שמעבר לשליטתם של בני אנוש.
כל האמנות והמיצגים, וגם המכוניות המשונות שנוסעות ברחבי הפלאיה, נבנים ומוקמים כאן בהתנדבות עי צוותים של אמנים ומתנדבים מהקמפים השונים ומהווים את התרומה המשמעותית ביותר לארוע הזה.
אנשים בברנינג מן מתחלקים להמון סוגים:
אלה שבאים בשביל הסמים.
אלה שבאים בשביל המסיבות.
אלה שבאים בשביל התחפושות.
אלה שבאים בשביל הסדנאות.
אלה שבאים בשביל האמנות.
אלה שבאים בשביל להכיר ולחוות.
אלה שבאים בשביל לראות ולהראות.
אלה שבאים בשביל להכיר אנשים חדשים, דומים להם או מאוד שונים.
אלה שבאים כדי להרגיש טוב עם עצמם, כי בברנינג מן אין דבר כזה להיות מוזר. או שונה. הכל כאן כל כך לא נורמלי עד שהוא הופך לממש נורמלי.
יש כאלה שבאים בשביל הרגשת החופש האין סופי.
כי הכל כאן מותר והכל כאן אפשר והכל כל כך דמיוני.
ואנחנו באנו בשביל החברים. והזריחות.
כי הברנינג מן הוא מסע. ואת המסע הזה אי אפשר לצלוח לבד. בטח לא בפעם הראשונה. כי לא סתם רוח הברן היא רוח של שותפות. של התחלקות. ולנו היו שותפים כל כך מופלאים. את חלקם הגדול בכלל לא הכרנו לפני שהגענו. אבל הם סללו לנו את הדרך. עשו לנו צל. נתנו לנו מחסה. סייעו לנו לעבור את הרגעים הקשים. אבל בעיקר האירו לנו את הדרך המופלאה ברחובות הקסומים של הפלאיה.
והם גם העירו אותנו בכל יום בארבע בבוקר כדי לראות את הזריחה והכריחו אותנו לצאת אל הקור הגדול.
לעלות על האופניים ולדווש בחשכה הגדולה לעבר הפלאייה מלאת האורות הנוצצים, לעלות על מכוניות בצורת תנין או כריש או סתם אניה ולרקוד ולרקוד עם עוד אלפי אנשים ופתאום להבחין שהחשכה התחלפה בדמדומים של זריחה.
להבחין במרחבים העצומים שבתוכם אנחנו נמצאים. ואז, ברגע הזה, הקפוא ביותר בכל היממה, לעלות שוב על האופניים ולדווש עם עוד מאות אנשים לכיוון ההרים, לכיוון מזרח, ולחכות שם בשקט בשקט לשמש שתזרח. להתרגש עד מאוד ואפילו למחוא כפיים כאילו הרגע נחתנו ביום חדש.
