מהי אובססיה?
אובססיה מוגדרת כשגעון לדבר אחד, מחשבה, רגש או התעסקות כפייתית החוזרת כל הזמן. ביום יום אנחנו משתמשים במונח בדר”כ כדי לתאר תחושות מאוד עוצמתיות שיש לנו לגבי הנעליים שלנו והצורך הבלתי נשלט שלנו להגדיל את הכמות שלהן בארון שלנו, או כשאנחנו מדברים על הילדים שלנו, ועל ההתעסקות/התעניינות הכפייתית שלהם בנושא אחד ספציפי שהוא אף פעם לא קשור לביה”ס או להיסטוריה של ימי הביניים אלא יותר למשחק מחשב אלים שהם לא מסוגלים להפסיק לשחק בו או תוכנית טלויזיה שהם לא מסוגלים להוריד ממנה את העיניים, או לטלפון שלהם, או לנעליים..
רוב הזמן אנחנו כמובן מתייחסים לאובסייה כתופעה שלילית שיש להלחם בה ולעקור אותה מחיינו ומחיי ילדנו. למה להתעסק כל הזמן באותו דבר? איזה תועלת תצמח מזה??
אז אתמול הייתי בכנס לחקר המוח של עמותת IBT (זה הם www.israelbrain.org) ושמעתי את הרצאתו של העיתונאי זוכה פרס פוליצר רון סוסקינד. סוסקינד מתייחס לאובססיות בצורה שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו. ואחרי ששומעים למה אפשר להבין אותו. וגם אולי לשנות קצת את פרספקטיבת החשיבה הכה מקובעת שלנו על החיים.
בנו של סוסקינד היה תינוק נורמלי לחלוטין. עד שבגיל 3 הוא אובחן באמצעות המונח “אוטיזם רגרסיבי” שמסתבר שמאפיין כשליש מהילדים האוטיסטים, שבהם חלה הדרדרות במצבו של הילד בין גיל שנה לשלוש. עבור אוון, הבן של סוסקינד היה מדובר ברגרסיה חמורה ולמעשה במספר חודשים הוא איבד לחלוטין את יכולת הדיבור והתקשורת עם הסביבה.
במשך שלוש וחצי שנים ארוכות, לא הצליח אוון לדבר ולתקשר עם הריו. הדבר היחיד שעשה באובססיביות גדולה היה לצפות בסרטים מצויירים של דיסני, אותם אהב עוד לפני שחלה. מדי פעם היה חוזר באובססיביות על משפטים מתוך אחד הסרטים. בגיל שש וחצי, ביום ההולדת של אחיו הבכור, ציטט אוון משפט מתוך אחד הסרטים שהיה מקושר לאח שלו וליומולדת. במשפט הזה נתן אוון להורים שלו את המפתח לתקשורת איתו שהתנהלה בשנים הראשונות דרך ציטוטים מהסרטים כשבני המשפחה מגלמים דמויות מתוכם ואוון מצטט מתוך 50 סרטים שהוא ידע לגמרי בע”פ.
השימוש באובססיה של אוון, והיותה צורת התקשורת היחידה שבאמצעותה ניתן היה לתקשר עימו, שינתה את חייו של סוסקינד. הטיפול הייחודי באוטיזם הזה, שבסופו של דבר הוביל אותו לחיים עצמאיים וחברתיים, כונה בתחילה “טיפול דיסני”, והיום הוא נקרא “טיפול זיקה”, מכיוון שהוא מתבסס על זיקתם של אוטיסטים רבים לתחום עניין מסוים, או אם תרצו – אובססיה.
סוסקינד, שפיתח את שיטת הטיפול הזו, והיום מעסיק צוותים של חוקרי מוח, שממשיכים לפתח את דרך הטיפול הזו עבור אוטיסטים, חולי אלצהיימר, ומחלות נוספות, מסביר שהרעיון הוא לא להרחיק את הילדים מהעולמות שאליהם יש להם זיקה, שנחשבו עד לאחרונה אובססיות מזיקות הפוגעות בהתפתחות הטבעית, אלא לצלול יחד איתם אל תחומי העניין האלה ודרכם להבין את הילד. סוסקינד סבור שהשיטה הזאת מתאימה לא רק לאוטיסטים, אלא למגוון רחב של אנשים עם בעיות נוירולוגיות, הפרעות קשב וריכוז ואפילו עם מגבלות סוציו-אקונומיות.
השיטה מבוססת על הרעיון שכל נזק מוחי מניב פיצוי, בדיוק כמו שאדם שאינו רואה מפצה על כך חלקית בעזרת חוש שמיעה מפותח. העיסוק בתחום האובססיה מפעיל במוח יכולות מדהימות, שמאפשרות לו להתגבר על קשיים אוביקטיביים, שלא הצליח להתגבר עליהם בצורות מקובלות. המחקר העכשווי של סוסקינד ב-MIT מנסה לבדוק אילו אזורים במוח פועלים כשאנשים – אוטיסטים ואחרים – עוסקים בתחומי הזיקה שלהם לעומת תחומים אחרים.
ספרו הראשון של סוסקינד, שנכתב בשנות ה-90, בדיוק בתקופה שבה החל להתמודד עם אבחנת האוטיזם של אוון, היה “התקווה בבלתי נראה”, סיפורו האמיתי של נער באחד מבתי הספר הגרועים והמסוכנים בארה”ב, שחלם להתקבל לאוניברסיטה עילית.
סוסקינד ראה דמיון בין הנער, סדריק ג’נינגס, לבין בנו בכך שהמערכת זנחה את שניהם בצד הדרך ושניהם צמחו מתוך מצוקה. “החלום של סדריק לברוח לאוניברסיטה עילית נבע מהקושי שלו להתערות בחברה הקשוחה שבה הוא חי.
לדבריו, אנשים כמו אוון וסדריק ג’נינגס הם אנשי העידן החדש. מכיוון שהידע הפך למוצר צריכה זול, והעולם נהפך למקום קטן יותר שבו כולם הופכים דומים יותר ויותר, אנשים צריכים למצוא מה מייחד אותם, מה הופך אותם ליוצאי דופן, ואם תרצו – מהן הזיקות שלהם.
בעולם של היום, האנשים הבולטים הם אלו שהשתמשו באובססיות שלהם ועשו בהן שימוש יצירתי. כמו שאוון עשה שימוש יצירתי בסרטי דיסני.
מהבחינה הזאת, סוסקינד מאמין שאוטיסטים כמו אוון וילדים מאותגרים כלכלית-חברתית כמו סדריק מראים לנו את הדרך להצלחה בעתיד. או לפחות להתמודדות עם הקשיים שהעולם החדש מציב בפנינו.
פעם היה מודל יחיד של האופן שבו מזהים ומטפחים יכולת, ובעולם כזה רק מעט מאוד אנשים חשים מוגשמים. השיטה של סוסקינד מאפשרת להסתכל אחרת על היכולות של כל אחד מאיתנו, גם אם הן נראות קצת מוזרות, ולהוציא מהן את הפוטנציאל הגלום בכל בן אדם, לתקשר, להבריא, להגשים את עצמו או סתם להיות מאושר.
אז כן, בני היקר, אתה יכול להמשיך לשחק במחשב היום. אבל רק היום. אתה גם בטח יכול להמשיך ללכת בדרך הזו שלך, שאני לא תמיד מבינה אותה, אולי זו באמת הדרך שלך אל האושר.
