התעוררתי מוקדם. מציצה בשעון.
השעה שבע וקצת. יום שבת.
במקום ציוץ ציפורים אני שומעת צעקות: “קדימה.. אתה יכול.. עוד מאמץ קטן.. ”
ואז נזכרתי שיש טריאטלון ילדים בשכונה. מפעל באמת כל כך מבורך. קהילתי. וספורטיבי. וחינוכי. ותחרותי. ובריא. אז איפה אני?
אני מסתכלת סביבי ורואה את זה שלצידי ישן לו בשלווה, מציצה אל חדרי הילדים אבל אי אפשר לראות שם כלום כי חושך, אז מחליטה להיישיר מבט באומץ על הסביבה הקרובה, ורואה שר’ סיים כבר לשחות 100 בריכות, ובכלל כולם שוחים, רוכבים ורצים, זה בשביל להפעיל את הלב-ריאה, ואח”כ עושים TRX ומרימים כמה משקולות בשביל לחזק את השרירים ולסיום עושים קצת יוגה ופילאטיס וגם קצת יוגהלאטיס בשביל הנשימה ובשביל הנשמה.
אני לא חושבת שאני מכירה מישהו שלא עושה שום סוג של ספורט. באמת!
ולא שלא התאמצתי לחפש. זוהי המגיפה של המאה ה-21. כולם רצים לאיזהשהוא מקום. כולם רוצים להיות חטובים. ובריאים. ואם אפשר על הדרך גם להפסיק לאכול בשר, ודגים, וחלב וביצים..
וזה אכן בריא ומבורך אבל למה בשש בבוקר??? שלא לומר בחמש?? שלא לומר בארבע אתה כבר צריך לקום, להעמיס את האופניים פלוס קסדה פלוס גלגל להחלפה פלוס אלף דברים שאפילו לא שמעתי עליהם ולנסוע למקום שממנו אתה מתחיל לרכב או לרוץ ועדיף שניהם, ועוד בשבת??
מה רע בלעשות ספורט בעשר בבוקר?
מה רע בעשר וחצי? לחלק מאיתנו גם החצי שעה הזו היא קריטית!
וגם למה לרוץ 42 קמ אם אפשר לרוץ 10? ולמה לרוץ 10 אם אפשר לרוץ 5?
על זה כבר יש לי הוכחות מחקריות שזה הרבה יותר בריא. באמת.
אפילו המכורים שרצים 100 ק”מ בעליה מודים שהם יודעים שזה לא בריא והורס את הגוף. אבל מה עם הנשמה?? הם אומרים. את חייבת לנסות. מיד תתמכרי. ואז הם ממשיכים לדווש בדרך את המרתון הבא, לטריאטלון ולאיירון-מן ולאולטרא-מן. ומרוץ הר לעמק והר לים והר להר? ומה עם מרוץ הר לנחל? איך זה שאף אחד עוד לא המציא כזה?
אתם לא חושבים שהגזמתם?? כשהייתי ילדה תמיד אמרו לי שאסור להגזים בשום דבר. אבל לא יכלו לתת לי דוגמאות בעניני ספורט כי אף אחד לא עשה ספורט כשהייתי ילדה! רק מעטי מעטים. כשהייתי ילדה הספורט היחיד שמבוגרים עשו זה ללכת לחוג ריקודי עם. וגם זה רק כדי להכיר בחורות..
אבל באמת. לעשות ספורט זה מבורך. ובריא. ולחנך לספורט זה בכלל חשוב. אבל במידה!
ושלא תחשבו שאני איזה בטטת כורסא שיושבת כל היום ולא עושה כלום חוץ מלאכול שוקולד ולקטר על אחרים..
אני בהחלט עושה, ואפילו כמעט כל יום, אבל קצת! במידה! וכמה שיותר מאוחר שאפשר!
ועכשיו אני יושבת על הכורסא עם כוס קפה וכמה עוגיות וכותבת. וחושבת על הילדים האלה שרצים עכשיו בחוץ. כמה הם אלופים. ותותחים! ואתם יושבים על הכורסא, עם הקפה, בטח בלי העוגיות וקוראים את מה שכתבתי. תודו שזה הרבה יותר נעים!
רגע, חייבת לקום. יש לי אימון!
