בעקבות השיח הציבורי על החלטתו של שר החינוך שי פירון ללמד את ילדי הגן על השואה, שאלתי בארוחת הצהריים שתי בוגרות גן בהצטיינות, אם הן יודעות מה זה השואה. לא, ענו לי תלמידות כיתה א’, אבל הן יודעות שמחר צריך לבוא עם חולצה לבנה כי יש טקס, והן גם יודעות את השיר של הטקס בע”פ. נו זה ששרים על הקול שעוד בלב פנימה..
אני לא בטוחה שאני מסכימה עם שי פירון לגבי ילדי הגן, אבל מצד שני, גם בכלל לא נשמע לי סביר שילדות בכיתה א’ לא ידעו כלום על השואה. שהרי הילדות האלה, גם כשיגדלו, כבר לא יכירו אף אחד שבאמת היה בשואה, לא יראו אף אחד עם מספר על היד ויום השואה עבורן יהיה יום עם טקס עצוב ומבוגרים שמספרים סיפורים עצובים או סיפורי גבורה שקצת קשה להאמין שקרו באמת.
אז הסברתי להן שלפני שקמה מדינת ישראל, היהודים חיו להם במדינות אחרות, שאחת מהן היתה גרמניה. ושיום אחד קם לו איש אחד בגרמניה, שקראו לו היטלר, שהחליט שהוא לא אוהב את היהודים ושצריך להרוג אותם.
למה?? הזדעקו הבנות,
כי הוא חשב שהיהודים הם מגזע נחות והגרמנים מגזע עליון, ושצריך להפתר מכל הנחותים האלה, הסברתי בפשטנות את תורת הגזע העליון. אחרי שהבינו מה זה נחות ומה זה עליון, היתה להן הארה. זה כמו שיש ילדים מקובלים ולא מקובלים, הן הסבירו, ושהמקובלים לא אוהבים את הלא מקובלים ולא רוצים שהם יפריעו להם או יהיו לידם. האמת, הקבלה לא רעה, אמרתי לעצמי וחשבתי להציע אותה לשי פירון.
אבל כאן, הסברתי, נגמרת ההקבלה, כי היטלר, לא סתם לא אהב את היהודים אלא הצליח לשכנע המון המון אנשים ממש לשנוא את היהודים ולהרוג אותם. השנאה הזו הפכה לכל כך גדולה שהוא הצליח בעזרת בני עמו להרוג 6 מליון יהודים.
6 מליון?? שוב הזדעקו הבנות, זה המון! זה ממש ממש המון. זה אפילו יותר ממליון.
נכון, השבתי. וכמובן שהדגשתי שזה קרה מזמן וכמובן לא יכול לקרות שוב, כי עכשיו ליהודים יש כבר מדינה משלהם ולכן אף אחד לא יכול סתם יום אחד לקום ולהחליט שהוא הורג אותם.
אבל נדמה לי שהנקודה הזו לא מאוד הטרידה אותן. את מה שכן הטריד את מנוחתן מאוד אפשר אולי להגדיר כפסיכולוגיה של הרוע האנושי.
“איך זה יכול להיות, אמא, שאנשים היו כל כך רעים? איך זה יכול להיות שכל כך הרבה אנשים היו כל כך רעים ביחד?, שלא היה שם אף איש טוב?”
שאלה מצויינת, רציתי לחבק אותן אבל הן היו מלאות בקטשופ אז ויתרתי. גם אנחנו שואלים את השאלה הזו הרבה שנים וגם עכשיו. אבל פתאום חשבתי שהתשובה, עד כמה שהיא אכזרית היא די פשוטה: שנאה מאחדת. שנאה יוקדת. שנאה מלכדת. ושנאה משותפת נגד גורם חלש גורמת לך להרגיש כל כך חזק, כל כך מורם, כל כך מועצם. שכרון כוח של ממש. לא סתם אומרים ששנאה היא עיוורת.
אבל ארוחת הצהריים כבר כמעט הסתיימה ואיתה הסבלנות של הבנות. החלטתי לדלג על שלב השנאה. הוא גם בטח לא מתאים בזמן שמלקקים גלידה. ובכלל איך מסבירים לילדות רכות ותמימות בנות 7, את התופעה הבלתי מוסברת הזו של שנאה ואלימות כל כך קיצונית?
פיניתי את הכלים אל הכיור והצצתי בעיתון שהיה מונח שם. עוד סיפור קורע לב על ילדה שחבריה התעללו בה בפייסבוק ואח”כ גם בחיים. את התופעה הזו, אני מניחה שהילדות הרכות האלו כן יגדלו להכיר, חס וחלילה שלא מקרוב. וזו אמנם הקבלה מאוד לא מקובלת ומאוד קיצונית, אבל שנאה בלי סיבה נראית לעין של קבוצה מגובשת מול יחיד או קבוצה חלשה היא תופעה, איך נאמר, לא מאוד נדירה.
שהרי תמיד יהיה מישהו לא מספיק חתיך או לא מספיק ספורטאי או יותר מדי חתיך או יותר מדי חכם או סתם מישהו עם אף ארוך מדי או קצת שונה מדי או אפילו מישהו שלא עשה כלום, אלא סתם עמד יותר מדי בצד. והשנאה והאלימות שהקבוצה יכולה להפעיל כלפיהם היא כל כך אכזרית. וכל כך שגרתית. וכל כך יומיומית.
אז אולי את שנאת החינם הזאת אנחנו צריכים ללמד את הילדים שלנו להבין. ויותר חשוב ללמד אותם איך למנוע אותה ואיך להמנע. איך לכל אחד ולכל אחת יש זכות קיום, גם אם היא שונה משלך. ואולי אפילו איך להיות האיש הטוב גם אם כל האחרים בקבוצה הם אנשי הרע.
שתמיד נזכור ולא נשכח.
