הסוד לחיים ארוכים – אופטימיות בלתי נדלית. תשאלו את הליידי מדירה 6

אתמול בערב הסתיים פסטיבל דוקאביב ה- 16, שהיה, אני חושבת, הכי מוצלח שאני זוכרת.

נראה היה שהעבודה הקשה שנעשית כבר כמה שנים להעלות את המודעות לז’אנר הדוקומנטרי ולהביא יותר קהל ובעיקר יותר קהל צעיר לאולמות, נושאת פרי, ובפסטיבל נראה היה שהז’אנר פשוט תפס גל. המוני אנשים גדשו את מדרגות הסינמטק, וכמובן את האולמות, ובאו לראות את הסרטים, שהיו השנה פשוט מעולים!

רשימת הסרטים שהם בגדר חובה היא ארוכה השנה במיוחד: הנסיך הירוק, פאלפ, אבא שלי יעקב שבתאי, בדרך לבית הספר, טים מצייר ורמייר, הכיכר (שזכה בתחרות הבינלאומית), כמעט חברות, לאנס ארמסטרונג: השקר, לגלות את ויויאן מאייר, סופרמנטש, עסק משפחתי, שיר מהג’ונגל, תאומות, תחנה סופית, תרשום אני ערבי ותקופת מבחן (שזכה בתחרות הישראלית).

וזה בלי להזכיר את “האם האיש שהוא  גבוה מאושר” – סרטו המאויר והמאוד מקורי של מישל גונדרי על הבלשן, הפילוסוף והפעיל הפוליטי נעם חומסקי, שהיה בהחלט מאתגר לצפיה ומעורר מחשבה אבל בגלל שזימן חווית צפיה לגמרי לא פשוטה וגם שלא הבנתי את רובו, אני לא יודעת אם אני יכולה להמליץ עליו בלב שלם.

עוד המלצות ותאור קצר של כל סרט: http://1-life.co.il/?p=12048                                      חלק מהסרטים האלה יוקרנו בערוץ 8 של הוט או ביס דוקו, אז גם אם פספסתם בפסטיבל, אתם יכולים לנסות. הסרט “הנסיך הירוק” יוקרן גם בקולנוע לב, וגם בבית וייל בכפר שמריהו ב- 27.05.

אבל הסרט שהכי השפיע עלי, הוא ללא ספק “הליידי מדירה 6” שאף זכה השנה בפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הקצר.

זהו סיפורה של ניצולת השואה עליזה הרץ-זומר, שהיתה בת 109 בזמן צילום הסרט, הלכה לעולמה בפברואר השנה בגיל 110, ונחשבה לניצולת השואה המבוגרת ביותר ששרדה.

ב-40 דקות בלבד מצליח הסרט לגולל את סיפורה המופלא של הפסנתרנית המחוננת שהמוזיקה היא כל עולמה, אבל בעיקר להעביר את שמחת החיים שלה ואת השקפת עולמה המיוחדת, שהיא כנראה הסוד שלה לאריכות ימים: אופטימיות בלתי נדלית שעומדת בניגוד גמור לנסיבות חייה.

היא נולדה בפראג והחלה לנגן בפסנתר מגיל צעיר. היא ניגנה בתזמורת הפילהרמונית של צ’כוסלובקיה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נעצרה על ידי הנאצים והועברה למחנה טרזינשטאט, שם נדרשה לנגן בפני קצינים גרמנים. אמה ובעלה מצאו את מותם באושוויץ ובטרבלינקה אבל היא ובנה ניצלו בזכות כשרונם.

על התקופה בטרייזנשטט סיפרה: “היינו חייבים לנגן, כי שלוש פעמים בשנה הצלב האדום בא… הגרמנים רצו להראות לנציגיו שמצבם של היהודים בטרזינשטאט טוב. כשידעתי שיש לי קונצרט, הייתי שמחה. המוזיקה היא קסם. הופענו באולם של המועצה לפני קהל של 150 בני אדם – זקנים, מיואשים, חולים ורעבים. הם חיו בשביל המוזיקה. בשבילם המוזיקה היתה האוכל. אם לא היו באים – מזמן היו מתים. גם אנחנו”.

אי אפשר שלא להתפעל מהאופטימיות הבלתי נתפסת שלה גם כשהיא מדברת על הגרמנים: “אני לא שונאת את הגרמנים… זה היה דבר נורא, אבל האם אלכסנדר הגדול היה יותר טוב? רוע היה ויהיה תמיד. זה חלק מהחיים שלנו. על אייכמן אמרה: “אני חייבת לומר שהיו בי רחמים עליו. יש לי רחמים על כל העם הגרמני. הם אנשים נהדרים, לא גרועים יותר מאחרים. אני מסתכלת תמיד רק על הטוב”.

ב-1949 עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. היא לימדה באקדמיה למוזיקה בירושלים ובנה הפך לצ’לן מפורסם. גם אותו איבדה כשמת מהתקף לב בגיל 64.

“הלידה שלו היתה היום המאושר בחיי ומותו היה הדבר הגרוע ביותר שקרה לי”, היא אמרה. “אני אסירת תודה לפחות על כך שלא סבל במותו. אני ממשיכה לראות את הבן שלי מנגן, בטלוויזיה. הוא חי. לפעמים אני חושבת שבאמצעות הטכנולוגיה אפשר יהיה לדחות את המוות”.

מ-1986 היא חיה בדירה צנועה בלונדון, ועד קרוב מאוד למותה המשיכה לנגן 3 פעמים ביום בשעות קבועות.

“רק כשאת כל כך מבוגרת את מודעת ליופי של החיים. אנשים צעירים לוקחים הכל כמובן מאליו, בעוד שאנחנו, המבוגרים, מבינים את הטבע. מה שלמדתי, בגילי המתקדם, הוא להיות אסירת תודה. יש לנו חיים יפים. יש חשמל, מכוניות, טלגרף, טלפון, אינטרנט. יש לנו גם מים חמים כל היום. אנחנו חיים כמו מלכים.”

על השאלה מה הסוד שלה לחיים ארוכים, השיבה: “במלה אחת: אופטימיות. אני מסתכלת על הטוב. כשאת רגועה, הגוף שלך תמיד רגוע. כשאת פסימית, הגוף מתנהג באופן לא טבעי. זה תלוי בנו אם אנחנו מסתכלים על הטוב או על הרע. כשאת נחמדה – אנשים נחמדים אליך. כשאת נותנת – את מקבלת”.

בהחלט אישה מעוררת השראה וסרט חובה!

שתפו:

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp
Share on email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?