יש לפעמים שהזמן עוצר, עומד מלכת.
העצים ממשיכים לצמוח.
הפרחים ממשיכים לפרוח.
אבל הזמן, לוקח ת’זמן.
הוא עוצר.
לשניה, לדקה, לשעה.
לפעמים אפילו ליום שלם.
ואז אתה לא נושם.
האויר נכנס דרך האף או הפה,
אבל נתקע אי שם בדרך לחזה.
החיים ממשיכים לנסוע,
אבל אתה עם הפנצ’ר, משותק.
לא מצליח לאמוד את המרחק.
ואז פתאום, כמו משב רוח סוער,
הזמן, מתחשב שכמותו,
בשלב מסוים הוא חוזר.
הנשימה כבר פחות מאומצת,
הצעדים יותר קלים,
והחיים – ממשיכים.
הללויה.