הזמן, לוקח ת’זמן.

יש לפעמים שהזמן עוצר, עומד מלכת.

העצים ממשיכים לצמוח.

הפרחים ממשיכים לפרוח.

אבל הזמן, לוקח ת’זמן.

הוא עוצר.

לשניה, לדקה, לשעה.

לפעמים אפילו ליום שלם.

ואז אתה לא נושם.

האויר נכנס דרך האף או הפה,

אבל נתקע אי שם בדרך לחזה.

החיים ממשיכים לנסוע,

אבל אתה עם הפנצ’ר, משותק.

לא מצליח לאמוד את המרחק.

ואז פתאום, כמו משב רוח סוער,

הזמן, מתחשב שכמותו,

בשלב מסוים הוא חוזר.

הנשימה כבר פחות מאומצת,

הצעדים יותר קלים,

והחיים – ממשיכים.

הללויה.

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?