סיפור שהתחיל ביום כייף ליומולדת ונגמר בנקניקיות ביפו

אני רוצה לחרוג ממנהגי ולשתף אתכם בסיפור שכתבתי. הוא מבוסס על סיפור אמיתי שקרא לי לפני כמה שבועות ביומולדת של הבת שלי. אבל כמנהגם של סיפורים הוא רק מבוסס. משאירה לדמיון שלכם להחליט עד כמה.

אני לא מאמינה שזה קורה לי. ועוד היום. שלא כהרגלי אפילו בדקתי אם זה בטוח. להסתובב בתל אביב ביחד עם המחבל מדיזינגוף. טוב, לא בדיוק ביחד אבל באותו מתחם. אנחנו מחפשות הפתעות וממתקים ליומולדת 9 שלה והוא מחפש מסתור, או עוד אנשים לרצוח באמצע היום ככה סתם.

על הבוקר עוד מהמיטה סימסתי לר’, חבר שעובד ביחידה סודית שתפקידה לחפש מחבלים. “אין לך מה לדאוג”, הוא סימס לי בחזרה. “לא דואגת” אני אומרת לעצמי, רק אחראית. זהירה. משהו שמגיע עם האמהות ועם הגיל שמדליק פתאום כל מיני נורות אזהרה.

אז יצאנו ליום של כייף בעיר הגדולה. אני, והילדת יומולדת בת ה-9. כלומר הנערה. אני עוקבת אחריה הולכת כמה צעדים לפני ברחוב כפר גלעדי בואכה מטלון. צועדת זקופה. השיער הבלונדיני הארוך והשוודי שלה, שאין לי מושג איך הגיע אלינו למשפחה, מכסה לה את כל הגב כמו שמיכת משי קלה. הרגליים הדקות שלה שעוד לא פגשו טיפת שומן ארוזות בטייטס שחור שארוז בתוך נעליים שחורות גבוהות שהיו נראות ממש צבאיות אם לא היו ממש נוצצות. היא מסתובבת לה בין הדוכנים ויודעת לגמרי מה היא רוצה. איך היא רוצה לקשט, ומה היא רוצה לחלק, ואילו ממתקים לקנות, ואיזה צלחות מתאימות למפיות.

כשאני מאבדת אותה לשניה בתוך חנות עמוסה בובות פרוה, כדורי כריסמס מנצנצים ותחפושות לפורים, אני יוצאת בריצה למדרכה ורואה צעיר עם כפיה ואופניים והלב שלי מחסיר פעימה. אבל אז היא יוצאת אלי ומנופפת באושר בבובת פרוה קטנה שהיא רוצה לקנות בתור מתנה. “אמא”, היא מלטפת איתה את הלחי שלי, “תרגישי כמה שהיא נעימה”.

אחרי שאני משלמת היא מושכת אותי עם היד. “חייבים ללכת לגלידה שאני אוהבת ביפו”. “ביפו?” אני שואלת, וכבר יודעת שלא אוכל לעמוד בפני הילדה. “זאת היומולדת שלי” היא אומרת. “אמרת שנעשה כל מה שאני רוצה”. “כן”, אני ממלמלת לעצמי, מרגישה בתוך השיר של לאה גולדברג. “כאילו שלא ביומולדת שלך, לא עושים כל מה שאת רוצה”, מקוה שהקול שלי נבלע בתוך רעש השקיות המתנגשות זו בזו תוך כדי הליכה.

אבל היא כבר שועטת לפני. “הנה מונית” היא צועקת, ומרימה את היד הקטנה שלה כאילו היינו באמצע טיול שופינג בשדרה החמישית. “רגע, נקרא לגט טקסי, זה יותר בטוח” אני רוצה להגיד אבל היא כבר מתישבת. “שלום אנחנו רוצות להגיע לגלידה שאני הכי אוהבת ביפו כי יש לי היום יומולדת” היא מסבירה לנהג. “ואיזה גלידה את הכי אוהבת”? שואל הנהג בחביבות, “וניל” היא עונה ושנינו פורצים בצחוק לא מתגלגל. “זה בשוק הפשפשים” אני אומרת. “כפיתולינה, מכיר?” “לא”. הוא מושך בכתפיים “אבל נמצא”. היא משעינה לי את הראש על הכתף ונראה לי שכבר קצת התעייפה.

אבל הגלידה מעוררת בה אנרגיות מחודשות. אנחנו יושבות בחוץ ומלקקות גלידת וניל ואת הקצף של הקפה בהתאמה. “אני הולכת שניה לעשות פיפי אני מבשרת לה. את גם צריכה?” היא לא עונה, עסוקה במשחק הידוע של הליקוקים הסיבוביים של הגביע תוך כדי התחמקויות מנזילה.

כשאני חוזרת היא לא בכסא שלה, וגם לא בחלל הקטן של הגלידה. אני פונה לכיוון השירותים כדי לבדוק אם בכל זאת הלכה אחרי אבל יש שם רק תא אחד ועכשיו הוא ריק. אני יוצאת החוצה ועושה סריקה מדוקדקת של מה שאני רואה: הכסאות עליהן ישבנו ריקים. וגם השולחן שלפניהם. מהגלידה, אני אומרת לעצמי, היא לא נפרדה. כמה אנשים הולכים בצד השני של המדרכה. הרחוב די ריק ושקט והחשכה מתחילה לחדור לי ללב ולתוך התמונה.

“למה תמיד את צריכה לחפש צרות?” אבא שלי פתאום מתערב ופונה אלי בלי קול בתוך הראש שלי. אבל אני, אני תמיד חושבת שצרות לא מחפשים. וגם לא מוצאים. הן פשוט מגיעות משום מקום, ברגע הכי לא צפוי, ונכנסות דרך הפה ביחד עם האויר שנושמים.

רק אחרי כמה נשימות אני פתאום קולטת שמשהו השתנה. “לנשום. לנשום רגיל”. אני אומרת לעצמי אבל האויר שנכנס לי לתוך קנה הנשימה כל כך כבד ודחוס שאני לא מצליחה. אני נושמת נשימות קצרות, כבדות ומהירות, ואז הדופק מצטרף לחגיגה. הוא כנראה חושב שהתחילה כאן איזו מסיבה כי הוא מתופף לי על הלב עם כל הלב ברעש שנדמה לי שעוד שניה יקפיץ את כל תושבי השכונה. וטוב שכך, אני חושבת לעצמי, ומציינת לעצמי שזה סימן טוב שאני עוד מסוגלת לחשוב.

אני חוזרת לתוך הגלידריה ומבררת עם הנערה מאחורי הדלפק: “ראית במקרה את הילדה שלי? היא נעלמה”. “לא, היא אומרת לי. לא שמתי לב”. “מה לא שמת לב?” אני מאבדת את הכאילו שלווה שלי. “איפה הלב שלך היה?” אני לא מחכה לתשובה ויוצאת במרוצה אל הרחוב. שם אני מתחילה לרוץ ימינה ושמאלה בלי מטרה ברורה. “תתעוררו אנשים” . אני צועקת, בינתיים לעצמי בלב אבל מרגישה איך הצעקה הזו מחפשת נואשות את דרכה החוצה. נעלמה לי הילדה. לפני שניה היתה פה וליקקה את הגלידה שלה כמו שרק ילדות בנות 9 יכולות. ועכשיו היא נעלמה! אני שומעת את הצעקה נדחפת לי החוצה דרך הגרון ולמרות שאני מנסה לאחוז בה היא משתחררת ופורצת לחלל הרחוב המנומנם. לפני שניה עוד חיינו בסרט על אמא וילדה בלונדינית שאוכלות גלידה והנה אנחנו כבר מככבות בסרט אימה.

אני מחייגת לאבא שלה אבל הוא מסמס לי שהוא בפגישה חשובה. לא אכפת לי אני ממשיכה לחייג תוך כדי ריצה. מצעד לצעד אני מאבדת כל טיפת שלווה שעוד נותרה לי בגוף, מחייגת גם לר’, ההוא מהיחידה, אבל גם הוא עסוק כנראה במשימה חשובה. אני רוצה לדווח לו שהמחבל נמצא כנראה ביפו, איפה שהוא עם הילדה שלי, ושאני חייבת עזרה. בינתיים אני כבר בריצה מלאה. מקיפה את הרחובות שסביב הגלידריה ובכל פעם כשאני מתקרבת לפינה, אני מתפללת שאראה אותה יושבת על אותו כסא כאילו כלום לא קרה ורק דמיינתי או חלמתי או השתגעתי לא חשוב כבר מה. אבל היא לא שם ואני מרגישה איך הטרוף מזדחל לי לתוך הורידים, אני מזיעה כאילו לא רק עכשיו התחלתי לרוץ, מדי פעם עוצרת כדי לשאול מישהו אם ראה ילדה בלונדינית עם גלידה מסתובבת לבדה, או אפילו נגררת בכוח אחרי מחבל לחוץ, אני מבינה שהם מסתכלים עלי כמו על תמהונית משוגעת, שדווקא לבושה היטב, בג’ינס שקרוע בדיוק במידה הנכונה, ובטי שירט לבנה, שפעם היתה נקיה אבל עכשיו כבר רואים עליה את עיגולי הזעה, ובמגפונים שממש אבל ממש לא מתאימים לריצה.

אני רצה ברחובות וצועקת את שמה. מודעת ולא מודעת לאיך שאני נראית מבחוץ, ולסערה שדורסת ומשתקת לי את כל האברים הפנימיים. “זה רק התקף חרדה” אני משננת לעצמי, ומגייסת את כל הכוחות שעוד נותרו לי כדי להלחם בכל התמונות שצפות לי בתוך הראש, על מה שקורה לה ממש עכשיו באיזו דירת מסתור יפואית, או בחצר אחורית. לא לחשוב. לא לראות. לא להזכר בשום סרט או סדרה. רק לרוץ ולצעוק. לרוץ ולצעוק. אליה או לעזרה. במשך כל הזמן הזה אני מחייגת. לאבא שלה, לר’ לוכד המחבלים, אבל הם לא עונים. “זה לא קורה לי” אני ממלמלת. “זה לא יכול להיות”. מדמיינת גם איך אני מככבת בערב בכל מהדורות החדשות. אישה מסכנה וסהרורית שנעלמה לה הילדה. היא נראית ממש נורא אבל אי אפשר לשפוט אותה בעת צערה.

בסוף אני מחליטה להתקשר למשטרה. “משטרת ישראל שלום, מדברת יסמין במה אוכל לעזור?” אני נענית בשניה, “שלום יסמין”, אני אומרת לה, “הילדה שלי נחטפה. כן, ביפו. ליד גלידה כפתולינה. מתי? לפני מלא זמן. לי זה נראה כמו נצח אבל בטח יותר כמו חצי שעה, שעה”. “רגע”, היא אומרת לי, “איך את יודעת שהילדה נחטפה?” “היא נעלמה ביפו” אני אומרת לה ועכשיו לראשונה גם הדמעות מצטרפות לחגיגה. אני מאיטה את הריצה כדי שאצליח לדבר ברור. גם ככה אני לא נושמת. והלב שלי דופק ברעש מחריש אוזניים והדמעות פורצות לי בלי שום שליטה מהעיניים.

תוך כדי שאני מאיטה אני פתאום מבחינה בילדה בלונדינית יושבת עם הגב בתוך מסעדה פשוטה ומוארת ומולה בחור מבוגר ולא מזוהה. יסמין מהמשטרה חוזרת אחרי בשאלה: “נחטפה?” כן אני אומרת בשקט. ביפו. אבל לא משנה. תודה.

אני מנתקת באיטיות את הטלפון ובוהה בהם מבעד לשמשה. הבחור, בסביבות גיל 50 אני מניחה. אם הייתי גזענית הייתי אומרת שהוא נראה לי ערבי. אבל אני לא. הוא מרגיש בבית. עם ג’ינס קרוע לא במקומות הנכונים וסוודר כחול, הוא נשען על הכסא בנוחיות, פושט רגליים לפנים. כמעט נוגע ברגליים המיטלטלות מצד לצד של הילדה הבלונדינית.

על השולחן צלחת נקניקיות שמנמנות צפות בתוך רוטב בלתי מזוהה, צלחת צ’יפס בלונדיני שממש לא מזמן יצא מהשמן הרותח, בקבוק קולה ומיץ ענבים, קופסת סיגריות מלבורו לא לייט ואייפון 6 שנראה לי חדש שעל הצג שלו מופיע מספר שאני חושבת שאני מזהה.

אני רוצה להגיד כל כך הרבה דברים אבל יוצא לי: “ממתי את אוכלת נקניקיות?” בקול מרוסק. “אמא” היא צועקת בשמחה כשאני נכנסת לתוך הפריים שלה. “למה את לא עונה? אנחנו מנסים להשיג אותך כבר חצי שעה!” עכשיו אני פתאום שמה לב שהטלפון שלי מצלצל בהשתקה. “הייתי בטלפון אני אומרת. לא שמתי לב שהיתה לי שיחה”.

“נעים מאוד, הוא אומר לי. אני נעים. הנהג מונית. את מזהה?” “כן, אמא” הילדה מתפרצת ומוסיפה בכעס: “שכחנו את השקיות של ההפתעות במונית. מזל שהוא ראה אותי אוכלת גלידה ועצר. תארי לעצמך מה היה יכול לקרות אם לא היה מוצא אותי”. “כן, אני אומרת”. רק עכשיו תארתי לעצמי המון דברים שהיו יכולים לקרות.

“אני יכול להציע לך משהו לשתות?” הוא שואל ומפנה לי כסא מכל השקיות. “מצטער אם דאגת. הייתי בטוח שנתפוס אותך בטלפון תוך שניה, אבל כל הזמן היה תפוס, והילדה כבר התחילה ללכת לכיוון השקיות, כלומר המסעדה. של אח שלי. הנה הוא שם. הנקניקיות שלו מפורסמות בכל העולם. טוב, אני קצת מגזים אבל בטח פה באזור. את חייבת לטעום”.

“טוב, תודה”, אני מתיישבת בכבדות על הכסא. “נקניקיות זה לא בשבילי. זה לאנשים יציבים ולא רגישים עם כוח סבל ואברים פנימיים חזקים. אבל אני אשמח לכוס מים. ובאמת קצת דאגתי. הדמעות שוב מציפות לי את העיניים.

 

 

 

שתפו:

Share on facebook
Facebook
Share on twitter
Twitter
Share on pinterest
Pinterest
Share on linkedin
LinkedIn

פוסטים אחרונים

15 הדברים שחובה לראות בביאנלה בונציה

אומרים שכשמתבגרים, נורא חשוב לעשות דברים חדשים. זה מאמן את המוח. זה מחדש את התאים. בדרך חזרה מהביאנלה בונציה, חשבתי שבשלושה ימים האחרונים עשיתי המון דברים חדשים שלא עשיתי אף פעם.

רודוס – לא מה שחשבתם (וכן- אי שווה ביותר)

רודוס הוא האי הרביעי בגודלו ביוון, ואחד המתויירים ביותר. מי שחולם על חופשה קסומה באי קטן שאף אחד עוד לא גילה, ידלג בקלות על רודוס, שמצטייר כאי לא אותנטי ועמוס תיירים. אבל אם תפסחו על רודוס – אתם ממש טועים!

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5” הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 5. וכששאלתי אותה מה

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”? אה נכון את צודקת “מחברו” כלומר מחבריי סליחות שבין האדם לחברו זה באשנב חמש אוף