נקיונות לחג החירות – לנפש ולנשמה

פסח הוא חג החירות. החג שבו יצאנו מעבדות לחירות, שבו השתחררנו מעולם של כובשינו ויצאנו לדרך חדשה, לחפש לנו את ארצנו הקדושה. אז אמנם ארץ חדשה כנראה כבר לא נמצא, אבל להשתחרר זה תמיד כייף.

להשתחרר מהמוסכמות.

להשתחרר מהציפיות.

להשתחרר מהצורך לרצות.

להשתחרר מהמחויבויות.

להשתחרר מהפחד.

לזה אני קוראת חופש.

ואמנם נקיונות של חמץ אני לא ממש עושה לקראת החג, אבל פתאום חשבתי שהחמץ הוא לא רק הקמח והחיטה, שצריך להתנקות ממנו, אלא שיש עוד המון סוגים של חמץ, שאפשר וכדאי להתנקות מהם בחג הזה. הנה הרשימה שלי:

מהבלאגן על שולחן העבודה.

מהפתקים, מהחשבונות שעוד לא שילמתי, מהחשבונות ששילמתי ושמרתי לתייק כשיהיה לי זמן, מהביטוח של האוטו (שעוד לא שמתי באוטו), מהדוח”ות חניה (שעוד לא שילמתי), מהציורים של דנה מהגן כשהיתה בת 3 (היום היא בת 8), מערמת הדואר שעוד לא פתחתי (מי בכלל עוד שולח דואר, לא שמעו שצריך לחסוך בנייר?), מההזמנה היפה שקיבלנו לחתונה שאמרתי שאשמור לדוגמא, (דוגמא למה בעצם?), מהקטלוג היוקרתי של חברת האפנה שרציתי לעיין בו, פעם, כשאהיה אפנתית, מהמכתבים שקיבלתי מהמורים של הילדים, מהמכתבים שכתבתי למורים של הילדים, מהאישור שהתקבלתי, מהאישור שלא התקבלתי, מהאישור שאני חולה, מהאישור שאני בריאה, ובעיקר מכל הבלאגן שהבלאגן הזה על השולחן עושה לי בראש.

מהאחריות

מהאחריות הזאת שרובצת עלי בכל רגע נתון על שלומם ובעיקר התנהלותם של ילדיי היקרים לי מכל, שלא אשכח להעיר אותם, (כל אחד בשעה אחרת), שיהיו מוכנים בזמן, להזכיר להם את המבחן, ולהגיש את עבודת השורשים בזמן, וגם את החוגים, וגם לאכול ולהתקלח לפעמים, לקנות מתנות ליומולדת של ילד שאני בכלל לא מכירה, אה ונגמר השמפו האורגני של הקטנה, והדיו במדפסת, והחלב, נעלי הבלט נקרעו, שלא לדבר על נעלי ההתעמלות, והכי חשוב: האינטרנט שלא עובד מספיק מהר, כי אף פעם הוא לא עובד מספיק מהר, אבל כשפעם אחת אני מנסה להתנער: “מה אני נראית לכם טכנאי של בזק??” אני מקבלת את זה ישר לפנים, כמו שרק ילדים יודעים: ” לא אמא, את לא טכנאי של בזק אבל את אמא שלנו, וזו האחריות שלך!”

 מהדאגות

הדאגות האלה שתוקפות אותי פתאום, בלי שום סיבה, שלא לומר חרדות, קטנות כאלה, שמתגנבות לי לתוך הלב בלי שאני רואה, הילד שעוד לא חזר מהביה”ס, או מהחוג, או מהמסיבה, אבא שלי שתמיד תמיד זמין אם הוא לא עונה לי אחרי שניה,  הכאב בצד שלא מרפה כבר כמה ימים, וזה כמובן יכול להיות קשור רק למחלה אחת ויחידה, אבל רגע, אתמול זה היה בצד שמאל והיום בימין? טוב, זו לא סיבה להשמיט את הדאגה, חרדת הטיסות שרק מתגברת כל הזמן, במיוחד כשאתה למד, שאפילו על “הטובים לטיס” כבר אי אפשר לסמוך, וחרדת הכבישים, שהיא יחסית חדשה, שגורמת לכל נהיגה להדמות למשחק אמיתי ומפחיד מאוד של מרוץ מכוניות פוגש מכוניות מתנגשות, הדאגה מהעתיד, וממה יהיה במדינה, רגע שניה, הולכת לקחת כדור הרגעה.

מזה שאני לא

שאני לא מספיק טובה, שאני לא מספיק עושה, שאני לא מספיק מספיקה. שלא הצלחתי, שלא סיימתי, שלא התקשרתי, שלא סימסתי (זה כמעט לא קורה לי, בדר”כ זה קורה לי יותר מדי) שלא ראיתי את זה שיושב מולי, שהחמצתי, שלא הייתי מספיק רגישה, שלא מספיק הקדשתי, זמן ומחשבה, שלא הצלחתי שלא לבקר, לא להתעצבן, לא להתאכזב, ובעיקר שלא תמיד אני מצליחה להיות מי שאני רוצה.

מזה שאני לא 2

מזה שאני יותר מדי אוכלת, שאני לא מספיק מתעמלת, שאני לא מספיק שותה (מים), יותר מדי שותה (יין), מזה שהתקמטתי, שאני לא מספיק ישרה, שיש לי נשירה, שיש לי גלי חום, שהגעתי לגיל שיש לי גלי חום, שאני לא יכולה לצאת לשמש בלי קרם הגנה 50 וכובע שגורם לי להראות כמו בת 60, מזה שאני לא מספיק רזה, לא מספיק גבוהה, לא מספיק צעירה, (גם במראה אבל גם, כן, בתחושה), מזה שאני לא מרוצה!

אז זהו, אני נקיה. אני מסודרת. לא דואגת. לא מתחשבנת. אני מרוצה!

עד הפעם הבאה…

חג חירות שמח!

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?