איך לחנך את ההורים לחנך את הילדים. בלוג חינוכי ליום המשפחה

הטענה הרווחת היא שהילדים של היום הרבה יותר עצלנים, ריקניים, מפונקים וחסרי מוטיבציה מהילדים שאנחנו היינו. האמת שזה די נכון. אבל נראה לי שסטיב ג’ובס ואבי ניר הם לא האשמים היחידים. יש עוד כמה, ויש לי תחושה שאנחנו מכירים אותם היטב.

בדיוק קראתי מאמר של ד”ר טים אלמור, שהוא מדריך הורים אמריקאי וגם מומחה לכישורי הנהגה, שמסביר למה הילדים שלנו כל כך שונים מהילדים שאנחנו היינו, ואיך במו ידינו אנחנו הופכים אותם לבוגרים שאנחנו כל כך לא רוצים שיהיו. קבלו את התרגום המאוד חופשי שלי למאמר הזה:

1. אנחנו לא מאפשרים להם לחוות סיכונים.

זה נכון שהעולם של היום הרבה יותר מסוכן מהעולם שאנחנו גדלנו בו בתור ילדים. בכל פינה אורבת סכנה והאינסטינקט שלנו הוא להגן על הגוזלים שלנו מפניה. אבל לקיחת סיכונים מחושבת היא מיומנות הכרחית שצריך להתאמן בה.

‬ילד צריך ללמוד שזה בסדר ליפול ושאפשר אח”כ לקום, גם אם מדובר בליפול בפח. שחייבים לקחת סיכון באהבה גם אתה לפעמים (או הרבה יותר מלפעמים) חווה אכזבה. כמובן שאין צורך לקחת את העצה הזו לקצה. לנסוע על קורקינט חשמלי בחושך בלי קסדה נגד כיוון התנועה, זה לא לקיחת סיכונים מחושבת. זה סתם טמטום.
‬
2. אנחנו עוזרים להם יותר מדי
‬
אף הורה לא רוצה שהילד שלו יחווה קושי, וכולנו רוצים לרפד את דרכם של ילדנו בצמר גפן כל הדרך עד גיל 50. אבל אנחנו חייבים לרסן את הנטייה שלנו לזנק ולפתור עבורם את כל הבעיות.  אם קשה להם לבצע משימה מסוימת אנחנו מייד מתנדבים לעזור, גם כשזה עבודת שורשים שבסוף אנחנו מכינים לבד, אם יש להם בעיה עם חבר בביה”ס אנחנו מיד מתערבים, אם לא הזמינו אותם למסיבה של המקובלים אנחנו מיד מזמינים את כל החבר’ה השווים ללונה פארק + ארוחה מפנקת + סרט + מסר “חסר לכם שלא תזמינו את הילד שלי בפעם הבאה”, ובקיצור אנחנו לא מאפשרים להם להתמודד עם הבעיות שלהם בכוחות עצמם.

הילדים מצדם מתרגלים בקלות לסידור הזה שבכל פעם שהם נכשלים או נופלים, מיד יגיע המבוגר האחראי לסדר את העניינים ולפתור את כל הבעיות. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים לעשות את זה לנצח, ותחשבו מה יקרה לילד שלנו בפעם הראשונה שיתמודד עם בעיה אמיתית של העולם האמיתי בלי שום מושג איך פותרים אותה בכוחות עצמו.

‬3. אנחנו מעריצים אותם יותר מדי

‬כל הילדים של היום גדלים בתחושה שהם הכי יפים, הכי חכמים וכמובן הכי מוצלחים. איך הם יודעים? ההורים שלהם אומרים להם את זה כל חצי שעה. בנבחרת הכדורגל כולם אלופים ובחוג בלט כולן בלרינות עם חוזה פתוח בבולשוי. רק שבאיזה שהוא שלב הילדים הבאמת חכמים שלנו מבינים שהם “פלא הבריאה” רק בעיני אמא ואבא שלהם, שהרי איך זה יכול להיות שבבית אומרים לך כל הזמן שאת הכי יפה בעולם אבל במסיבת כיתה את תמיד יושבת בצד לבד.

הבטחון העצמי שכל כך רצינו לטעת בהם מתרסק בשנייה, שלא לדבר על משבר האמון שנוצר כשהילד מבין שההורה שלו הוא משהו על הציר בין סתם לא אובייקטיבי לשקרן גדול. במקרה הכי גרוע הם ממשיכים להאמין למה שההורים מספרים להם על עצמם ובסוף מתרסקים על גלי המציאות הכואבת.

4. אנחנו מוותרים להם יותר מדי.

כמה פעמים קבעתם כללים שלא עמדתם באכיפתם? כמה פעמים איימתם בעונש שלא התבצע? ‬כמה פעמים הייתם הורים לתפארת והצבתם יעד עם פרס נאה בצידו (כמובן כספי, ראה סעיף 5) אבל בסוף גיליתם גמישות הורית לתפארת – נכון שסיכמנו על 90 באנגלית אבל גם 75 זה יפה מאוד.. חבל רק שהמפקדים בצבא והבוסים בעבודה לא הלכו לאותו ביה”ס להורות שאנחנו הלכנו אליו, ושאצלם הדברים יראו קצת אחרת.

5. אנחנו מפנקים אותם יותר מדי.

אנחנו מפנקים אותם יותר מדי?? עכשיו באמת הגזמתם. נותנים להם כל דבר שהם מבקשים? מסכימים לכל גחמה? קונים להם אופניים חשמליות כי לכולם יש? זה בכלל לא פינוק. לכולם יש..

‬אנחנו לא מאפשרים להם להאבק על משהו שהם באמת רוצים, לא בטוח שהם בכלל מגיעים לשלב שהם באמת רוצים משהו כי הוא מגיע לפני שהם מספיקים באמת לרצות אותו. אנחנו נותנים להם פרס מיידי על כל הצלחה, אבל בעצם גם פרס ניחומים על כל כשלון. וכשכל ציון טוב מזכה אותם בביקור בקניון ותעודה טובה בפלייסטיישן 4, אנחנו בעצם מלמדים אותם שכל הצלחה קטנה בחיים גוררת בונוס כספי משמעותי, מה שלהפתעתם לא יתבטא כלל בתלוש המשכורת שלהם כשיהיו גדולים. שלא לדבר על המוטיבציה הפנימית שלהם או על היכולת לאהוב ללא תנאי.

אז מה בעצם הוא אומר לנו הד”ר טים הזה. שאנחנו מעריצים אותם יותר מדי, עוזרים להם יותר מדי, מוותרים להם יותר מדי, מפנקים אותם יותר מדי. אבל הכל אנחנו עושים בכדי שיהיו לנו ילדים מאושרים. האבחנה היחידה היא לדברי הד”ר אם אנחנו רוצים אותם מאושרים עכשיו או מאושרים בבגרותם. מה שנקרא הורות טווח קצר או טווח ארוך. אני הייתי אומרת גם וגם. גם מאושרים עכשיו וגם מאושרים בבגרותם.

וחוץ מזה תסתכלו על עצמנו. תראו אותנו. לנו לא עזרו. לנו לא ויתרו. אותנו לא פינקו. אז מה? אז אנחנו אנשים יותר מאושרים עכשיו?? אז אולי הפתרון הוא פשוט להמשיך לעזור להם תמיד, לפנק אותם לעולמים, אה, לא? לא נראה לכם שזה יעבוד?

טוב אז מתפטרת. ההורות הזו גדולה עלי. שיפלו ויקומו, שיעשו טעויות ויתקנו אותם, שיכשלו ושוב יכשלו ושוב יכשלו ואולי אז יצליחו, שיהיו עצמאיים. שיסתדרו לבד. בלי עזרה. בכוחות עצמם.

רגע, שנייה. “כן ילד, לא, זה לא העבודה שלך בהיסטוריה שאני כותבת עכשיו. ואולי זו בעצם כן”.