להפקה החדשה של צלילי המוזיקה, הלכנו, כמה אמהות אחוזות נוסטלגיה שלנגד עינהן מפזזת ג’ולי אנדרוס בשמלת הסינור ותספורת קצרה, וכמה ילדים בגילאי 6-10.
האמת, הלכנו עם לא מעט חששות. מדובר בהפקה פרטית של עודד פלדמן ששום תאטרון רפרטוארי לא עומד מאחוריה, הבמאי הוא ארתור קוגן, לו הוענק החודש פרס מילוא עבור בימוי המחזות “ריצ’ארד השני” ו”ריצ’ארד השלישי” בקאמרי, והמנהל המוזיקלי הוא גיל שוחט, שבא מעולם האופרה והמוזיקה הקלאסית. לא בדיוק “צלילי הפסטיגל” או “פסטיגל המוזיקה”. תוסיפו לזה את העובדה ששמענו שמדובר בהצגה של שעתיים וחצי נטו וכמעט שלוש ברוטו, ואת סיפור המסגרת על עליית הנאצים לשלטון, כאמור, לא ממש מדובר בהצגת ילדים קלאסית.
אבל מיד בדקות הראשונות כל חששותינו התפוגגו. מדובר באחת ההפקות המרשימות שראיתי בארץ, והיא בהחלט מהסוג שבו הורים וגם ילדים נהנים, ביחד וגם לחוד, ותודו שזה די נדיר במחוזותינו.
הסיפור הוא כמובן סיפורה של הנזירה מריה, שמתקשה לעמוד בדרישות הנוקשות של המנזר, ובורחת לשיר וטפס על ההר האהוב עליה. בסופו של דבר היא נשלחת לטפל בשבעת ילדיו היתומים מאם של קפטן פון טראפ, הקשוח. כשהיא מגיעה היא מוצאת משטר קפדני וילדים מרדנים ומגלה שאף אומנת לפניה לא הצליחה להחזיק מעמד. בזכות שמחת החיים שלה ובעיקר השירים, היא מצליחה לגרום לילדים להתאהב בהוכן, גם לקפיטן הקשוח. הסוף היה היכול להגמר באושר ועושר אלמלא עולים הנאצים לשלטון ומחרבים לכולם את התוכניות.
המחזמר, עלה לראשונה על בימות ברודווי ב-1959 והפך ללהיט גדול ועטור פרסים, היה עיבוד של סרט גרמני שנוצר על פי האוטוביוגרפיה של הברונית מריה פון טראפ, שיחד עם בעלה ועשרת ילדיהם יצרו מקהלה שהייתה להיט גדול בארצם, אוסטריה, ואחר כך בארה”ב, שאליה הגיעו למסע הופעות אחרי שברחו מאימת הרייך השלישי. הגירסה הקולנועית של המחזמר עם ג’ולי אנדרוס הופקה ב- 1965 וכל השאר היסטוריה.
את ההפקה הישראלית נושאת על כתפייה אניה בוקשטיין המדהימה, שבהחלט מוכיחה כי בהפקות כאלה הליהוק הוא אחד הגורמים הבולטים ביותר להצלחה. לאניה יש את הנאיביות, את החן, את הקלילות, ואת הקסם המיוחד הזה שגורם לא רק לילדים היתומים להתאהב בה במיידי, אלא גם לכל אחד ואחת בקהל. יש לה כמובן גם קול מדהים (וממש לאחרונה הוציאה דיסק ראשון כזמרת יוצרת) והיא פשוט סוחפת את העלילה, את השחקנים שלצידה וכמובן את הקהל שלא מפסיק למחוא כפיים במשך דקות ארוכות במהלך ההצגה.
רפי ויינשטוק נפלא בתפקיד הקפיטן הקשוח שמתרכך לצלילי המוזיקה, רוני דלומי בתפקיד קצת קטן על מידותיה מוכיחה שיש חיים טובים אחרי הריאליטי, ולימור שפירא מדהימה בתור אם המנזר שהייתי בטוחה שהיא זמרת אופרה אבל נדהמתי כשגיליתי שלא.
דווקא התפאורה קצת מאכזבת, בטוח אפשר היה לעשות הרבה יותר, אבל התלבושות מקסימות ומתפתחות עם העלילה, התזמורת הסימפונית של רעננה שמנגנת בלייב בניהולה של אורית פוגל, מוסיפה המון המון עומק, ובכלל אתה לא יכול שלא להרגיש שאתה נמצא בעומקה של הפקה אמנותית סופר מקצועית ומשובחת, שמצליחה, בלי גימיקים בכלל ועם סיפור, לא פשוט, לרתק את הצופים הקטנים והגדולים ולגעת להם עמוק בבלוטות הרגש.
העובדה שהשירים המוכרים גם חוזרים על עצמם במהלך ההצגה, עזרה לנו לשיר לקראת הסוף חלק מהמילים ולהנות עוד יותר.
אם הייתם רואים את פניהם המרותקות של הילדים, שלא ביקשו אפילו פעם אחת לשחק באייפון של אמא, ואת פניהם הזורחות של ההורים, שגם הם, זנחו את הסימוסים לשעתיים קלילות, הייתם מבינים הכל.
אנחנו יצאנו מהאולם עם חיוך רחב על הפנים ועם שירה אדירה:
דו – הוא דוב, אולי דובה,
רה – הוא ריח של עוגות,
מי – כל מי שבסביבה (לשאלתכם, למי מיועדת ההצגה)
פה – שפה יפה מאוד..
סול – הוא דג במצולה,
לה – הוא שיר ללא מילה
סי – הוא שיא החגיגה, בהחלט בהחלט שיא, או כמו שסיכמה ביתי בת ה-6, “הצגת המוזיקה הכי יפה שראיתי בחיים”.