כן, גם אנחנו הלכנו לאיחוד של כוורת. וגם לקחנו את הילדים. כי גם הם קצת גדלו על גליית ועל שיר המכולת קונה שם תרנגולת. קניתי להם פופקורן, פרשתי להם שמיכת פיקה, וניסיתי לצאת לרגע מההתרגשות הכללית ולהסתכל עליהם מהצד.
בשירים שהם הכירו הם רקדו ושמחו, כאילו רד הוט צ’ילי פפרז חזרו לתל אביב. בשירים שהם לא הכירו הם ישבו/ שכבו על הדשא וצפו ברד הוט צ’ילי פפרז בקליפ מהיוטיוב. זאת בטח לא תזכר להם כהופעה הכי טובה שראו בחיים, אבל יש לי הרגשה שההופעה הזו תצרב להם בזכרון להרבה שנים. בדיוק כמו שהופעת האיחוד של כוורת בפארק הירקון ב- 1984 היא אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי.
משהו בחוויה המשפחתית, המשותפת, פארק הירקון, 50 אלף איש, (אז זה היה 500 אלף איש), השירים, הריקודים. בטוחה שהזכרון הזה ילווה אותם עוד הרבה שנים.
בדרך הביתה, נזכרתי בכתבה המרתקת של חברתי קרן צוריאל הררי מכלכליסט על זכרונות ילדות. (קריאה חובה. מצ”ב הלינק למטה) תחת הכותרת “אל תשכח מי אוהב אותך” ואחרי שיצאה למסע בין פסיכולוגים, מורים וחוקרים, הכינה קרן רשימה של 10 דברים שילדים זוכרים לטובה מהוריהם.
כמובן שאחד הדברים שילדים זוכרים הם הארועים הגדולים, החד פעמיים, המרגשים, המשותפים להם ולהורים שלהם. ארוע הבר מצוה, היום הראשון בכיתה א’, ההופעה של כוורת.. ארועים חד פעמיים שהם ציוני דרך שנצרבים בזכרון.
קרן מדברת גם על רגעים של מגע ואינטימיות, וגם את זה היה לנו בשפע במופע של כוורת, מהולים בהרבה זעה דביקה ואינטימית. דווקא בתוך הקהל העצום הזה של עשרות אלפי האנשים, מצאתי את עצמי מחובקת עם כל המשפחה שלי ושרה לבת שלי ביחד עם אפריים שמיר באוזן:
“יש אחת שמחכה לי
היא תאיר לי את פני
היא תצבע לי את הקשת
ותדליק לי את חיי.
ביום כזה אני רואה
ערב של יום בהיר ושיר בא לי
ביום כזה אני רואה
ערב של יום בהיר יש לי שיר”
מצד שני, זכרונות הילדות הכי חזקים בעיני מקורם דווקא בדברים הרגילים שאינם יוצאי דופן. באלה שחוזרים על עצמם. ריטואלים, טקסים והרגלים, גדולים וקטנים, שעושים ביחד כל יום, או כל שבוע, כל חודש או כל שנה.
טקס הקראת הסיפור שלפני השינה, להכין עוגה כל שבת בבוקר, ללכת לקפה לשתות מילקשייק להכין עוגה כל שבת בבוקר עם אמא, יום כייף על חשבון ביה”ס עם אמא, אותה נסיעה לאותו מקום שכולם אוהבים, משהו בחזרתיות הזו הופך גם את הדברים הכי קטנים לזכרונות גדולים ומשמעותיים.
ומכיוון שאני מאמינה שריטואלים והרגלים צריך לייצר, ושעל זכרונות ילדות אפשר להשפיע, חשבתי שאולי כדאי לשלב בינהם, ולהפוך את החוויה הזו לריטואל קבוע. לא חייבים בפארק. לא חייבים את כוורת. אפשר גם עם החברים של נטשה שהביאו אותה באיחוד לא פחות מרגש. אולי אפילו יותר. העיקר שיהיה ביחד. העיקר שיהיה נחמד.
“נחמד, נחמד, היה ממש נחמד.
היינו אז חזרנו שוב,
היה ממש נחמד.
מאה שנה, דבר לא השתנה.
נמשיך לבוא, גם אז יהיה נחמד”.
“אל תשכח מי אוהב אותך” – קרן צוריאל הררי,
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3526797,00.html