תגידו רגע, כמה שעות הילדים שלכם יושבים מול המחשב ביום?
שעה? שעתיים? חמש?
ומה הם עושים שם מול המחשב בכלל? משוטטים בויקיפדיה? קוראים על נושאים שמסקרנים אותם כמו מצב הכלכלה העולמית או מי המציא את האופניים החשמליות? זהו שמסתבר שלא ממש.
האמת שאני דווקא מעריכה את הילדים שלי, ואפילו חושבת שהם די אינטיליגנטים. חוץ מבשעות האלה שהם משחקים במשחקי מחשב. השעות הארוכות האלה שהם יושבים/בוהים/מרותקים מול המסך, לא מסוגלים לפספס שניה ממה שקורה שם, לסובב את הראש או להוריד את הידיים מהמקלדת שבעזרתה הם מריצים יצורים קטנטנים לכאן ולשם וגורמים להם לרוץ, לקפוץ, ובעיקר לירות, לפגוע, לחסל ולהרוג יצורים קטנטנים אחרים. במשך השעות האלה שהם יושבים, הם לא ממש זזים, כמעט לא קמים, עונים לי ב”אהההה” או “מההההה” או “בההההה” בלי בכלל לשמוע את השאלה, אם בכלל הם עונים, אז אני ממש חושבת שהם סתומים! כהיי שכל וחושים.
אני גם כמובן דואגת להגיד להם את זה את זה כל הזמן. את מה שאני חושבת עליהם כשהם משחקים משחקי מחשב. מה אני חושבת על כל הזמן הזה שמתבזבז.
אבל האמת היא שבתוך תוכי אני תמהה. מנסה לפתור את החידה. שהרי באמת בזמן שהם לא משחקים אני חושבת שהם צעירים די אינטיליגנטים. סקרנים. בעלי ידע כללי רחב, שיודעים לחשוב מחוץ לקופסא אבל רק בתנאי שהקופסא הזו לא ממוחשבת..
אז מה יש במשחקים האלה שכל כך מרתק אותם? אולי יש כאן איזה הסבר סודי שאני לא מבינה??
בעודי חושבת את המחשבות שלי, תוך שאני יושבת לי מול המחשב ובוהה (סליחה, אני לא בוהה אלא עושה דברים ממש חשובים!) נתקלתי בהרצאת טד של ג’יין מקגוניגל שמפתחת משחקי מחשב.
כדי שלא תבזבזו זמן בהיה אני אסכם לכם את ההרצאה, למרות שהיא מרתקת.
לג’ין כמובן יש גישה קצת שונה משלי ובאופן כללי היא חושבת שהעולמות הוירטואלים המתקיימים בתוך משחקי המחשב הם לא פחות ממרתקים.
אבל היא כן מסכימה איתי שהילדים של היום משחקים המון במחשב ואפילו טוענת שגיימרים אמיתיים משחקים במהלך החיים 10,000 שעות במשחקי מחשב! (אני כמובן לא חישבתי מספיק רחוק אבל זה נראה לי מספר מספיק גדול כדי שיתאים למציאות המתרחשת אצלי בבית). 10,000 שעות זה מספר שמקביל בערך למספר השעות שבהם הילדים נמצאים בביה”ס במהלך חייהם. לג’ין, כמו שאתם בטח מנחשים ברור איפה הם לומדים יותר.
ג’ין טוענת כי הילדים/שחקנים מפתחים במהלך המשחק ארבע תכונות מרכזיות, והאמת די שוות:
1. מוטבציה עצמית קיצונית להצלחה. לגיימרים אמיתיים יש מוטיבציה אדירה לסיים את המשימות שניתנו להם, להתקדם, לטפס משלב לשלב, להתגבר על מכשולים וכמובן להצליח.
2. פרודוקטיביות מאושרת – גיימרים הם אנשים שעובדים קשה, והמון המון שעות, בכדי לסיים את כל המשימות שלהם, שאף פעם לא נגמרות. אבל הם אוהבים את העבודה שלהם, ואף פעם לא נמאס להם ממנה. הם תמיד באים לעבודה בשמחה.
3. עבודת צוות ושיתוף פעולה – גיימרים עובדים תמיד בצוות, בשיתוף פעולה. הם לומדים לתת אמון מוחלט אחד בשני ומבינים לעומק את החשיבות העצומה בשיתוף פעולה בכדי להצליח במשימה.
4. משמעות לחיים – בעולם הוירטואלי יש לאנשים משמעות אמיתית. מטרה גדולה מהחיים שעבורה יעשו ככל שידרש, אש בעיניים, להט בנשמה והמון תקוה. תקוה שהם מסוגלים לשנות את העולם. באמת.
השאלה המרכזית שהיא מעלה, היא איך הופכים את התכונות המדהימות האלה, לבעלות ערך וקיימות גם בעולם האמיתי ולא רק בעולם הוירטואלי. איך אפשר להפוך את המשאב העצום הזה של שעות משחק ואת הידע והיכולות הנצברים בהן למשאב שיכול לעזור בעולם האמיתי.
אחת התובנות שלה היא לפתח משחקים שמתמודדים עם בעיות אמיתיות שמתקיימות בעולם האמיתי כמו משבר הנפט או לייצר משחקים שיוצרים הרגלים כמו מחזור ושמירה על איכות הסביבה בהנחה שההרגלים האלו יזלגו מהעולם הוירטואלי גם לעולם האמיתי. אבל את זה תקראו בהרצאה שלה.
בעודי מעכלת את האינפורמציה החדשה הזו, חושבת איך הילדים שלי הם בכל זאת לא ממש סתומים וכנראה אפילו ממש מצטיינים בלפתור בעיות קיומיות, בלא לוותר גם כשקשה, לשתף פעולה ואפילו להצליח. אז אולי זה לא כל כך נורא?
ואז פתאום עולה לי עוד תובנה. אני מבינה שבעצם גם אני גיימרית. גם אני משחקת במשחק תפקידים וירטואלי לפחות שעה ביום אם לא הרבה יותר. גם אתם אגב. כולכם.כן, אל תקפצו.
שהרי הפייסבוק הוא המשחק שמייצר את העולם הוירטואלי שהכי גדול בעולם. פייסבוק הוא ה- world of warcraft של העולם האמיתי. משחק תפקידים כזה שבו אתה יוצר לעצמך דמות וירטואלית, שהיא בעצם כל מה שאתה רוצה להיות בחיים האמיתיים אבל לא ממש יכול. אתה יפה וחכם ועשיר. ויש לך חיים ממש טובים ומלאי משמעות. בעולם הזה אתה פוגש המון אנשים, מתאגד איתם לקבוצה בעלת עניין משותף, הם מקשיבים למה שיש לך לומר, הדעות שלך תמיד מעניינות אותם והם נותנים לך פידבק מיידי וגם נקודות ולייקים.
אז איך אפשר לנצל את המשאב הזה של הצטיינות בעולם הוירטואלי לעולם האמיתי? אולי זה בסופו של דבר לא ממש אפשרי.
לי לפחות זה סיפק שעה של צפייה משותפת בהרצאה עם הבנים, וגם שיחה די מצחיקה ומאירת עיניים שבאה אחריה. וזה כשלעצמו נקרא ניצול טוב יותר של משאב הזמן, לא?
יאללה. חוזרים לעמדות. מול המחשב כמובן. יש לנו מטרה מאוד חשובה להשיג היום…
