אני יודעת שיום העצמאות כבר עבר, אבל אני רוצה להתכבד ולהדליק משואה זו לכבודו של בני נ. בן ה-11, שמתמודד כבר כמה שנים טובות עם הדיסלקציה שלו, ולכבוד כל אלו שמתמודדים ביחד איתו, ולתפארת מדינת ישראל כמובן.
דיסלקציה מוגדרת בספרים כלקות למידה מולדת המתבטאת בהפרעה להליכים קוגניטיביים (תהליכי ארגון, עיבוד וניתוח מידע) הקשורים בכישורי השפה הדרושים לקריאה. מקור המילה מיוונית (dys = קשה + lexis = מילה) וכשמה כן היא: קשה לזהות את המילים הכתובות או בקיצור – קשה לקרוא.
ובניגוד להפרעות קשב וריכוז שהמודעות והרגישות אליהן בשנים האחרונות היא גבוהה, ויש עבורם גם דרכי טיפול תרופתיות ואחרות, לדיסלקציה אין תרופה חוץ מהמון המון המון עבודה קשה וסזיפית, שלא תמיד מובילה אותך לתוצאות המיוחלות, ובעיקר, היא נוגעת ביכולת כל כך בסיסית, ובידע שדרוש לכל אדם בכדי להתנהל בעולם.
שהרי קריאה זה באמת ה- א’-ב’ של כל תהליך לימוד, תקשורת והתנהלות בעולם הזה, שלא לדבר על הנאה.
ספרים וסיפורים, עיתונים, שלטים, מוצרים בסופר, סרטים ותוכניות טלויזיה שאינם בשפת אמך, כל התקשורת הכתובה עם חברים: סמסים, צ’אטים ופייסבוקים למינהם, שהיא התקשורת השלטת בימינו, במיוחד בגילאים הצעירים, שלא לדבר על עולם הידע העצום שנפרש בפניך ברחבי האינטרנט.
כל אלה ועוד הרבה אחרים, אי אפשר לעשות כשלא יודעים לקרוא ולכתוב. ועוד לא התחלנו לדבר על להשלים שום, אבל שום מטלה בביה”ס, ובטח עוד לא נגענו בבעיה הכי מרכזית בעיני: הפגיעה ההרסנית בבטחון העצמי ובהערכה העצמית של ילד שלא מצליח לקרוא. שהרי לקרוא זה כל כך פשוט. כל ילד בכיתה א’ יודע. אז זהו שלא. לא לכולם. לחלק זה אפילו ממש קשה. וחלק אפילו לא מצליחים בכיתה ב’. וג’. וד’. וה’..
תתארו לעצמכם רגע שאתם מנסים לקרוא. אבל חלק מהאותיות התחלפו בסימנים חדשים שאף פעם לא ראיתם. ואין לכם מושג מה הם אומרים. ובנוסף האותיות לא מסודרות בשורות ישרות. הן קופצות ללא הרף. חלקן למעלה וחלקן למטה. חלקן גדולות וחלקן קטנות. ולעיתים קרובות גם הסדר שלהן בתוך המילה מתחרפן לו באיזה שהיא צורה, מאוד מאוד לא סדורה.
וכך אתם מנסים לנווט את דרככם בתוך כל הכאוס הזה, שלכולם הוא כל כך כל כך ברור.
זאת החוויה שחווה נ. בכל פעם שהוא ניגש לקריאה של קטע. שלא לדבר על עמוד. שלא לדבר על ספר שלם. מאבק ארוך, מתיש ואינסופי בקרב מול האותיות הקופצניות.
אז הבשורה טובה היא שעם הרבה הרבה מאמץ והרבה הרבה סבלנות ועם הרבה הרבה עזרה אפשר להתגבר על הקשיים הללו בצורה כזאת או אחרת. לא תמיד על כולם. לא לגמרי. אבל בסוף המוח ממציא לעצמו דרכים יחודיות לפענח את שפת הסתרים הזאת. זה עובד לאט. מאוד לאט. ויש לציין לטובת המערכת שיש היום הרבה יותר מודעות לבעיה והרבה אנשים טובים בתוך המערכת החינוכית ומחוצה לה שמתגייסים לעזור. לנ. יש מורים מעורבים ותומכים. יש לו מורות מתקנות שמסייעות לו ללכת ולמצוא את דרכו בשבילים התובעניים.
אבל בסוף בסוף יש כאן ילד בן 11, שמגיל 6 מתקשה לעשות משהו שהוא כל כך טריוויאלי עבור אחרים. כשכולם כבר קראו הוא אפילו עוד לא התחיל. כשכולם עונים הוא אפילו עוד לא הבין את השאלה. כשכולם מסתמסים הוא צריך להתקשר. כשכולם רואים סרט עם תרגום מציעים לו לראות סרט מדובב ותינוקי, וכשכולם הולכים לחוג כדורסל הוא הולך לחוג הוראה מתקנת.
אז אני רוצה להניף את המשואה שלי לכבוד כל הילדים האלו שהטריוואלי עבורם הוא הכי לא טריוואלי בעולם. ולתפארת המאבק שלהם יום יום שעה שעה. גם כשהוא לא נושא פירות. בעיקר כשהוא לא נושא פירות.
כי גם כשאתם לא רואים, הילדים האלה נאבקים. מאבק קשה ומתמיד. לא רק נגד האותיות הסוררות אלא גם נגד הסביבה שמסמנת אותם כנחותים ובעיקר נגד עצמם והרצון הבלתי פוסק שלהם לוותר. להכנע.
היום נ. כבר בכיתה ה’. והוא עשה כבר דרך ארוכה. אמנם הדרך אל סופה עדיין רחוקה, אבל יש התקדמות, ויש גם הצלחות, אבל אנחנו ובעיקר הוא עדיין ממשיכים לטפס, עם כל התיק הענק הזה על הגב.
ואני כבר רואה, איך הוא תכף או אולי קצת יותר מתכף יוכל לקרוא בקלות ובשטף את מה שכתבתי ולהגיד לי: “אמא, מה קרה לך, על מי את מדברת?”
ותודה לקרן צוריאל הררי שכתיבתה המרגשת נתנה לי את ההשראה לכתוב את הפוסט הזה
