השיימינג ששינה את דעתי על הפסטיגל

כולם יודעים שאין כמעט הופעה/ הצגה/מופע שאני מפספסת. לא באגף המבוגרים ובטח לא באגף הילדים.

אבל איכשהוא הצלחתי לפספס את הפסטיגל. ובכל פעם שהנושא עלה ציינתי בגאוה, שלמרות שיש לי ילדים במגוון גילאים, ואחד שהוא כבר כמעט בן 17, מעולם לא הייתי בפסטיגל. וגם ילדיי. איכשהוא, הצליחו לפספס כמעט לחלוטין את המאורע הזה. בהחלט נס חנוכה שכזה.

וגם לא הסתרתי את סלידתי מבחירת הנושאים, מהסגידה לכוכבי ערוץ הילדים, מההתעסקות באריזה ולא בתוכן, מהשטחיות, מהנוצצים והנצנצים, מתעשיית המוצרים הנלווים ומהאוירה הכללית המנצלת את תופעת העדר שיהלדים שלנו הפכו להיות.

אחד השיאים היה בשנה שעברה עם “שיר הסלפי” שהיה שיר הנושא של פסטיגל 2014. המילים שהוציאו לא רק אותי מדעתי וגררו ביקורות קשות, אבל לא פגעו חלילה בהיסטריית הביקושים הרגילה לכרטיסים:

“אני תופסת טוש טוש ודופקת קשקוש,
מוציאה ת’מצלמה ומעלה את זה לאינסטוש.
אפילו בבת מצווש מצטלמת כמו בובה,
רוקדת עם כולם ולצלם עושה מואה.

הצטלמתי לי כמו ברבי והנוף יצא פצצה!
יש יותר ממאה לייקים כי זה קל להפצה.
בטיול שנתי קופץ עם המימיה ביד,
אפילו המורה נדחפת לי לסלפי מהצד.

תמיד מצלמה ביד,
ושונאת להיות לבד
ורק היום הבנתי –
לא מחמיא לי מהצד.

יד אחת למעלה,
עכשיו מול הראי,
מוציא את הלשון וזה מה זה אמיתי.
מצלם צ’יק צ’יק,
דופק חיוך כיפי,
תודה רבה למאמי שלימדה אותי ת’סלפי”

לכן, גם השנה, עם בוא החנוכה, הצהרתי בגאווה, שהפסטיגל ימשיך להסתדר בלעדינו. ואני בטוחה שיסתדר. 

אבל אז ראיתי שאת שיר הנושא של היי סקול פסטיגל כתבו ארקדי דוכין ומיכה שטרית ששום דבר רדוד או שטחי או פוגע יכול לצאת להם מבין האצבעות. מיד אצתי רצתי ליוטיוב וצפיתי ב”שיר השיימינג” שמדבר על ילדה דחויה שכתבו עליה בווטסאפ הכיתתי שהיא “ילדה דפוקה” ומשם ועד התעלמות מוחלטת ממנה הדרך מאוד קצרה:

לשון רעה, יורקת אש
אתה שורף אתה קוטש
זה כמו אקדח לתוך הלב
יורה מילים משליט כאב
מילים חיצים מילים נוצות
יכולות ללטף יכולות לשרוט

כי כל מה שיש לך זה את הדיבור שלך
ואיך שאתה מדבר זה מה שאתה
כי כל מה שיש בך זה את הדיבור שלך
ומה שאתה מדבר זה מה שאתה

מילים יכולות לנפץ חלומות
כוח למילים כוח לאותיות
מילים זאת סיבה להצית מריבה
זה מתחיל בעלבון ונגמר במלחמה
מדבר רע יוצר איבה
מדבר שלום, מוליד אהבה

כי כל מה שיש לך זה את הדיבור שלך
ואיך שאתה מדבר זה מה שאתה

בימים שבהם אלימות מכל סוג הפכו לדרך חיים, מול השכנים שלנו, מול האויבים שלנו, מול המנהיגים שלנו, ואפילו מול החברים שלנו, אי אפשר להתעלם מהעובדה שזו הדרך שאותה אנחנו מנחילים לילדים שלנו.

בימים שהילדים שלנו מתמודדים מדי יום עם ביטויי אלימות, בעיקר מילולית, בעיקר כתובה, עם עולם שלם של יחסים כתובים, עם אמירות שקשה מאוד למחוק, מהטלפון הנייד או מהזכרון,

בימים שבהם לפחות 3 מכל 10 ילדים (ולפעמים גם 6) מדווחים בשלב כלשהו בילדותם על דחייה חברתית מתמשכת, על תופעות של חרם, שיימינג, או סתם התעלמות חברתית והוצאה מתוך הקבוצה,

בימים שכאלה, כל הכבוד ליוצרי הפסטיגל שהם משתמשים בהשפעה האדירה שלהם על הילדים כדי לקדם את הנושא החשוב הזה, גם כשהוא עטוף בנצנצים המחוייבים ממעמדו.

אז השנה אני כן שולחת את הבת שלי לפסטיגל. ושמחה לשנות את דעתי.

יאללה פסטיגל.

 

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?