היום הבן שלי בן 11.5, קרא את הספר הטוב הראשון בחיים שלו. קרא וצחק. קרא והתרגש. קרא ובכה.
וזה לא שהוא לא קרא ספרים קודם לכן. אולי לא הרבה ואולי עם עזרה אבל קרא את “בון” ואת “יומנו של חנון” ואת “קפטן תחתונים” ובטח עוד כמה דומים, אבל ספר אמיתי הוא עוד לא קרא. לא יצא.
הסתכלתי עליו במהלך הקריאה ולא יכולתי להוריד ממנו את המבט. איך נכנס לתוך הסיפור, איך הזדהה עם הדמויות. איך לא רצה שיפריעו לו עם משחקים ושטויות.
בסוף הוא בכה. (אני בכיתי כבר בעמוד 28 אז זה לא חכמה) וסגר את הספר והרהר, ונורא רצה לספר. מה היה ואיך קרה ולמה. ואיזה חלק היה הכי עצוב. ואיזה הכי שמח, ולמרות שהיה נורא עצוב, הרגשתי שהוא פורח.
לספר שהוא בעצם ספרון קוראים ״פייר״. כתב אותו יורם קניוק. פייר היה כלבו האהוב של קניוק שחי 20 שנה ומת כמה שנים לפניו מאותה מחלה ארורה.
הספר שהוא בעצם ספרון, הוא בעצם מכתב אהבה לכלב, ומסמך מרגש לבני אדם אוהבי כלבים.
הבן שלי מאוד אוהב כלבים ואני כל כך אהבתי לראות אותו קורא את הספר הזה.
ממליצה בחום לכל הילדים והמבוגרים אוהבי הכלבים באשר הם.
אזהרה – זה ספר עצווב (אם לא הבנתם עדיין) וקצר מדי.
