פול אוסטר מחליט לסכם את חייו בגיל 64. גיל קצת צעיר לסיכום חיים, אבל מבחינת אוסטר, זוהי תחילתו של הסוף. מכאן שום דבר כבר לא בטוח.
הוא בוחר לעשות את הסיכום הזה בצורת יומן, שבו הוא זורם עם הזכרונות שלו בדרך אינטואיטיבית, לא סדורה, קדימה ואחורה, הלוך ושוב, אבל כדרכו של אוסטר, זוהי דרך מופלאה. למשל כשהוא מפרט, בצורה כרונולוגית וסדורה דווקא, את כל כתובות המגורים שלו בחיים, 21 במספר, ודרכן הוא מתאר חיים שלמים. או כשהוא מפרט את כל המאכלים והמשקאות שנכנסו אל פיו, או כשהוא סופר את כל השעות המבוזבזות של חייו.
בגילוי לב חושפני עד כאב הוא מספר על על ההתמודדות עם פגעי הזמן, על ההבנה ועל ההשלמה שבאות עם ההתבגרות. הוא מתאר זכרונות מימי ילדותו ונערותו שכל אחד מהם הוא כמו סיפור קצרצר, מתאר את הוריו ואת השינוי המדהים שהם עוברים בתפיסה שלו ולנגד עיניו, את במקום המרכזי שתופס המין בחייו, את התנסויותיו הראשונות, את כשלונותיו וגם את ההצלחה הכי חשובה בחייו – אשתו.
אוסטר מרבה להתעסק במוות, בהפתעה שבה המוות תופס אותך, אבל זהו לא ספר על המוות. זהו ספר על חיים שנחיו במלואם, עם מעלות ומורדות, רגעי כאב ורגעי אושר.
זהו בעצם סיפור חייו של כל אדם. פסיפס זכרונות שמורכב מהצלחות וכשלונות, אהבות ואכזבות, שמחה ועצב, רגעי התגלות ורגעי שעמום, רגעי התעלות ורגעי חרדה. זהו בעצם חשבון הנפש של כל אדם. (ולכן, בעיני כל כך מתאים לקרוא את הספר הזה ביום כיפור). אבל כשרון הכתיבה של פול אוסטר הוא רק שלו. אבל גם בו הוא משתף אותנו. ואנחנו יכולים רק להנות ממנו.
הנה המילים הראשונות של הספר:
“נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם, שאתה האדם היחיד בעולם שאף אחד מן הדברים האלה לא יקרה לו, ואז, אחד־אחד, הם מתחילים לקרות לך, כשם שהם קורים לכל אדם אחר.
כפות רגליך היחפות על הרצפה כשאתה יורד מהמיטה וניגש אל החלון. אתה בן שש. בחוץ יורד שלג וענפי העצים בחצר האחורית מלבינים.
דבר עכשיו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות “פנומנולוגיה של נשימה“.
אתה בן עשר, ואוויר אמצע הקיץ חם, חום מדכא, לח ולא נעים כל כך עד שאפילו כשאתה יושב בצל העצים שבחצר האחורית מתכסה מצחך בזיעה.
עובדה שאין עליה עוררין היא שאתה שוב לא צעיר. בעוד חודש ימים בדיוק תיעשה בן שישים וארבע, ואף על פי שאין זו זקנה ממש, לא מה שייחשב כזקנה מופלגת, אינך יכול למנוע עצמך מלחשוב על כל האחרים שלא הצליחו להאריך לחיות כמוך. זו דוגמה אחת לכל שלל הדברים שלא היו יכולים לקרות אך למעשה אכן קרו.
הרוח בפניך בעת סופת השלג של השבוע שעבר. מדקרת הקור הנוראה, ואתה שם בחוץ ברחובות השוממים תוהה מדוע השתגעת לצאת מהבית ברוח זלעפות כזאת, ובכל זאת, אפילו בשעה שהתאמצת שלא ליפול, היתה ההתרוננות מן הרוח ההיא, ההנאה לראות את הרחובות המוכרים נהפכים לכתם של שלג לבן מתערבל.
הנאות גופניות וכאבים גופניים. בראש וראשונה הנאות מיניות, אבל גם הנאות ממזון וממשקה, משכיבה בעירום באמבט חם, מגירוד של עקצוץ, מעיטוש ונפיחה, משכיבה עוד שעה במיטה, מהסבת פניך אל השמש באחר צהריים נוח בשלהי האביב או בראשית הקיץ ומתחושת החמימות היורדת על עורך. מקרים רבים מספור, שום יום שלא היה בו איזה רגע או אילו רגעים של הנאה גופנית, אלא שכאבים הם בלי ספק מתמידים יותר וקשה יותר לשלוט בהם, וקורה שכמעט כל איבר בגופך נידון להיפגע. העיניים והאוזניים, הראש והצוואר, הכתפיים והגב, הידיים והרגליים, הגרון והקיבה, הקרסוליים וכפות הרגליים, שלא לדבר על הפורונקל הענקי שצץ יום אחד על הלחי השמאלית של עכוזך, שבפי הרופא היה “שְׂאֵת“, שלך נשמע כאיזה חולי מימי הביניים, ולא נתן לך לשבת בכיסא שבוע ימים.
קרבתו של גופך הקטן אל האדמה, הגוף שהיה שייך לך כשהיית בן שלוש או ארבע, כלומר קוצר המרחק בין כפות רגליך לראשך, ואיך הדברים ששוב אינך משגיח בהם היו לך לפנים נוכחות ועיסוק תמידי: העולם הקטן של נמלים זוחלות ומעות שהלכו לאיבוד, של זרדים שנשרו ומכסי בקבוקים פגומים, של שן־הארי ותלתן. אבל בייחוד הנמלים. אותן אתה מיטיב לזכור יותר מכול. המוני נמלים נכנסות ויוצאות מתליהן הגרגיריים”.
והנה הסוף, וזה כמובן לא ספוילר:
“רגליך היחפות על הרצפה הקרה כשאתה קם ממיטתך וניגש אל החלון. אתה בן שישים וארבע, בחוץ האויר אפור, כמעט לבן, והשמש אינה נראית. אתה שואל את עצמך: כמה בקרים עוד נותרו?
דלת נסגרה. דלת אחרת נפתחה.
הגעת לחורף חייך.”
