יומני היקר שלום,
השנה היא 2015 אחרי הספירה ורציתי לספר לך על המצאת החשמל.
אמנם המציאו אותו הרבה קודם, אז אתה בטח שואל את עצמך מה פתאום היא כל כך מתרגשת.
אז נכון. החשמל הומצא עוד במאה ה- 19 אבל רק אתמול גיליתי אותו. כלומר גיליתי עד כמה הוא חסר לי. כמה הוא משפיע על החיים שלנו שלא לומר חיי אינם חיים בלעדיו.
ועכשיו אני מנסה לסכם כמעט 36 שעות בלי חשמל. ולא שאני גרה במצפה בגליל או בהאחזות הנחל בסיני. סתם יישוב במרכז הארץ. אבל אתמול בבוקר בדיוק בשעה שמונה וחצי בבוקר התחלפה העונה. הקיץ הלך לו והגיע החורף.
בדר”כ זה לוקח הרבה יותר זמן ויש גם סתיו באמצע אבל אתמול זה קרה בחצי שעה. אחרי שבת של חום גהינום, ים והמזגנים בפול ווליום פתאום בשניה אחת הגיע ההוריקן מלווה בברד שנראה יותר כאילו אלוהים הצטרף לאינתיפאדה וזרק עלינו אבנים עשויות מקרח. ובאינתיפאדה כמו באינתיפאדה התגובות בהתאם. מיד התעופפו גגות, פחי אשפה יצאו בריקודים ברחובות ועשרות עצים קרסו על הכבישים וגם על מכוניות. והעצים המתאבדים שבינהם קרסו ישר על עמודי החשמל. שבתגובה מיד הצטרף לקריסה.
אחרי חצי שעה שלמה הסערה חלפה הלכה לה, אבל כך גם החשמל. חלף הלך לו.
“לא נורא”, אמרתי לעצמי בעודי שוקלת את צעדי בשעה תשע בבוקר עם ילדה חולה בבית. זה רק חשמל. נשחק לנו בבית קטן בערבה. אני אהיה אמא קרוליין והיא תהיה לורה אינגלס למרות שהיא הרבה יותר דומה למרי. אבל מרי נהפכה עיוורת ולהיות עיוורת בלי חשמל זה כבר יותר מדי.
אז אמרנו נעשה שוקו חם ללורה וקפה לקרוליין כדי לחמם את עצמותינו הדואבות אבל- אין חשמל.
(שכחתי לציין שהמטבח שלנו חשמלי לגמרי כולל הכיריים אפרופו הקידמה).
אז שוקו אין וקפה אין ואפילו מים קרים אין. שלחנו את צ’ארלס אינגלס החתיך לחטוב קצת עצים למדורה אבל הוא לא הצליח לצאת מהחנייה כי השער החשמלי לא עובד. אז שתינו מים מהברז, ושכנענו את עצמנו שפלואוריד זה ממש חשוב.
מפה לשם נהיה כבר 11 ולורה רצתה כבר לעשות משהו. אבל מה עושים עם ילדה חולה כשאין טלויזיה ואין מחשב ואין אינטרנט כי גם הרשתות הסלולריות החליטו לקרוס ולהצטרף לחגיגה?
אז שיחקנו טאקי וגם חתלתול, עיצבנו טישרטים עם הסלוגן “מי צריך קידמה?” בחוברת עיצובים, תפרנו לברבי שמלה חדשה אותה היא הציגה בגאווה במסיבת התה הקר שסידרנו לכל הבובות. אפילו קראנו בספר כמה דקות. אבל התעייפנו מהר ואז נזכרנו שאפשר לשחק עוד קצת באייפון עד שהסוללה תגמר!
מהר מאוד הסוללה נגמרה ואז שוב נהיה משעמם! אלא שבניגוד לכרגיל, כשהילדה חופרת ״משעמם לי״ והאמא רק רוצה שיניחו לה לנפשה, הפעם השעמום משותף. אי אפשר לעבוד כי אין חשמל ואין מחשב ואין אינטרנט ואין אייפון ואין חיים, לא שבכלל רצינו לעבוד אבל היום הכי משתלם להגיד שכן. וגם אי אפשר לראות את הפרק החדש של ״סקנדל״ למרות שהוא לגמרי מתאר את ההרגשה. וגם אי אפשר לפתוח בווטסאפ קבוצה חדשה. ולקרוא לה ״מה עושים כשאין חשמל״. וגם אי אפשר לפרסם סטטוס זועם בפייסבוק על איך שמדינת העולם השלישי הזו משתתקת אחרי חצי שעה גשם, ושאי אפשר לסבול כבר את המונופולים האלה ושבטוח שבבית של כל עובדי חברת חשמל יש חשמל ובכלל,
בקיצור – משעמם!
קצת אחרי ששקענו ברחמים עצמיים הגיעו הביתה שני מתבגרים מורעבים. מיד גיששנו את דרכינו למטבח והכנו ארוחה לתפארת. מנה ראשונה סלט, מנה עיקרית סנדוויץ עם פסטרמה ומנה אחרונה מילקי פושר. זה מה שהיה במקרר..
אבל צעירים מסתגלים למציאות הרבה יותר מהר מאיתנו המבוגרים. עליהם לא תשפיע הפסקת חשמל קטנה. איך שהבינו שאין מחשב ואין אינטרנט ניצלו את שני אחוז הסוללה שעוד נשארה להם כדי לברר אצל מי מהחברים יש חשמל. ומיד טסו לשם באופניים החשמליות בלי חשמל.
אחרי שהבנים לבית אנגלס יצאו לעיסוקיהם הדחופים לורה ואני התפנינו למלאכות של הבנות. שטפנו כלים (ביד, לא במכונה) טיטאנו והעברנו סמרטוט על הריצפה ואפילו קיפלנו כביסה. כי מסתבר שאת כל אלה אפשר לעשות לגמרי בלי חשמל. לא פלא שהבית של האינגלסים נראה תמיד נורא נקי.
מפה לשם, קצת לפני שהסוללה נגמרה ראיתי שהשעה היא כבר חמש ועשרה. אז שיחקנו חמש אבנים וסבתא סורגת, ואפילו הכנו כדורי שוקולד כדי שיהיה מה לאכול עם התה. אבל אז נזכרנו שאי אפשר להרתיח מים. ואז החושך התחיל לרדת על הבית.
וכשהחשכה משתלטת גם הלחץ גובר והרגשות מתעצמים. וגם חוסר האונים: אי אפשר להזעיק עזרה. הנייד מונח לו כאבן שאין לה הופכין. אי אפשר אפילו לדעת מה השעה. גם אי אפשר להעלות תמונה לאינסטגרם של פרצוף מסכן. עד שסוף סוף לשבת לבד בחושך יכול להצטלם לא רע. אבל לא נורא. נצטלם כבר מחר כשישוב החשמל והתאורה תהיה יותר טובה!
(את הפוסט הזה כתבתי אחרי 12 שעות של הפסקת חשמל, כשהיתה עוד תקווה. אבל אחרי 32 שעות זה כבר הרבה הרבה פחות משעשע. ויש כאלה שעוד יושבים בחושך ועדיין לא רואים את האור בקצה המנהרה..)
