אז שוב חזרנו מתאילנד,
שוב כולם שאלו איך היה, (מדהים)
ואיך היה המזג אויר (מושלם)
ואם לא היה נורא עצוב בגלל שהמלך מת (לא, אבל כן מאוד רגוע)
ומה יש לנו לעשות שם בכלל (כלום)
ואם לא משעמם לנו שם (לא)
וכשחשבתי לעצמי למה לא בעצם, הבנתי, שאף פעם לא נמאס לי מהמראות, מהצבעים, מהגוונים המשתנים של הטבע. ובעצם בכל מקום או בכל סיטואציה שבה אתה פנוי להרים את הראש ולהסתכל על השמיים, ועל המים, ועל איך הם משנים את צבעם מכחול עמוק, לטורקיז, לירוק, איך מצב הרוח שלך משפיע ומושפע ממה שאתה רואה, מאיך שאתה חווה.
ואיך בתוך הנוף הקסום הזה שהוא כאילו דומה, אבל תמיד תמיד הוא קצת שונה, גדלים הילדים שלי לנגד עיני, ומשתנים, והופכים לאנשים, עם מחשבות ועם דעות ועם חלומות שלפעמים רק שם הם מתגלים, ואיך לפעמים אני מצליחה להסתכל על הנופים המוכרים גם דרך נקודת המבט שלהם
ואיך תמיד אתה יותר פתוח שם להכיר אנשים חדשים, אבל לא סתם להכיר, אלא גם לראות אותם, ולשמוע אותם, קצת יותר מכרגיל,
ואיך החושים שם מתחדדים והעין מתפקסת ורואה יותר צבעים, והאוזן מתחדדת ושומעת יותר צלילים והלשון מתענגת וחווה יותר טעמים, ואיך הלב שם מתרחב, ונפתח כלפי חוץ וגם ואולי בעיקר כלפי פנים.
אז הנה התמונות, שלמרות שהן דומות, הן תמיד תמיד קצת שונות.
