קלריסה / שטפן צוויג

unnamed (5)שטפן צוויג הוא אחד הסופרים הכי אהובים עלי, ולכן כששמעתי שיצא ספר חדש שלו בעברית, בכלל לא היה אכפת לי שהוא מוגדר כטיוטה, או כפי שכתוב "טיוטת רומן מן העזבון".

צוויג התחיל לכתוב את הרומן בנובמבר 1941 ממקום גלותו האחרון בברזיל שאליו, ולמעשה מדובר באחד הרומנים האחרונים שכתב, או שניסה לכתוב, לפני התאבדותו בפברואר  1942.

במכתב האחרון שכתב ב 30 לינואר 1942 לידידו ברטולד פירטל כתב: "עובד קצת והתחלתי גם רומן אבל עזבתי אותו.. חיי הדור שלנו נסתם עליהם הגולל, אין בידינו כוח להשפיע על מהלך המאורעות, ואין לנו זכות להשיא עצות לדור הבא אחרי שהכזבנו בדורינו שלנו".

דווקא מצבה הגולמי של היצירה והעובדה שאת סופה ניתן רק לדמיין, הופך את הספר הזה, השוזר את געגועיו למולדתו, את האכזבה שלו, פרטים ביוגרפיים מחייו ואת ההבחנות הפסיכולוגיות הדקות שלו, לסיפור קסום ועגום המאפשר התבוננות מאלפת על תהליך הכתיבה של סופר ענק.

"קלריסה" הוא סיפור בדיוני על קלריסה שומייסטר, נערה צעירה ויתומה מאם, שגדלה בתחילת המאה ה-20 בווינה, עם אחיה ואביה לאופולד, איש צבא קשוח שלא מסוגל לגדל ילדים ושמאמין במודיעין בשטח האויב, ובשל כך גם היה מאלה שחזו את התפרצות מלחמת העולם הראשונה. הוא שולח אותה להתחנך במנזר ועוקב מרחוק אחר חינוכה בעודו מתקדם בסולם הדרגות הצבאי.

קלריסה גדלה להיות נערה חרוצה ומופנמת, אבל היא מתקשה להפגין חיבה ולייצר קשרים חברתיים. עם יציאתה מהמנזר היא פונה לרכוש השכלה באוניברסיטה, ובמהלך לימודיה היא מתוודעת לרופא עצבים מפורסם והופכת ליד ימינו. במקביל אביה מבשר לה שהוא עוזב את העיר ולמעשה מתנער מכל אחריות עליה.

כהוקרה על תרומתה למרפאתו, שולח אותה הפרופסור לכינוס מקצועי בשוויץ. לראשונה בחייה קלריסה, שהיא עכשיו בודדה בעולם, והאחראית היחידה לגורלה, יוצאת מגבולות ארצה ומאפשרת לעצמה לחוות במלוא העוצמה אהבה ותשוקה. אלא שגם לבועה האידילית שבה היא מנסה להקיף את עצמה חודרים הדיהם של תופי המלחמה, וחייה, שהיו סדורים עד לאותו הרגע, נטרפים באחת במערבולת שסוחפת את אירופה כולה.

קלריסה נאלצת להפרד מאהובה, ולקבל החלטות קשות בנוגע לעתידה. אחת מהן, והמענינת והמכמירת לב מכולם היא עד כמה אנחנו מוכנים להקריב את חיינו ואת אושרנו עבור אושרם וחייהם של האנשים היקרים לנו מכל.

מבקרי ספרות טוענים שהספר שוזר נקודות אוטוביוגרפיות רבות בחייו של צוויג. היועץ המשפטי זילברשטיין, הם טוענים, הוא אולי, צוויג עצמו, כך הם מסיקים מתאורו: " "טיפוס מודרני בעל פנים חדות שהסגירו את מוצאו היהודי, גופו היה גרום, שדוף ממש", וגם בשל זיקתו של זילברשטיין לזיגמונד פרויד, חברו של צוויג.

דרך הפרופסור הוא אפילו מותח ביקורת על פרויד שניתן לפרשה כקריצה הומוריסטית: "אני יודע שהוא אינו אוהב אותי והוא מן הסתם צודק. אבל אני רוחש לו אהבה נכזבת, אני מעריץ את שכלו הגאוני, את אומץ הלב שלו, את הגינותו האנושית, ואני בוש בכך ש'החלונות הגבוהים' מעריכים אותי יותר מאשר אותו. אבל בצדק לדעתי: בדברים החשובים איננו מסכימים… פרויד רוצה להביא את האנשים אל הגורם, אני רוצה להרחיקם משם".

אבל בסופו של דבר קסמו של הספר הוא ביכולת של צוויג לברוא דמויות מעניינות ושוות לב, המשקפות לנו את החיים בתקופה כל כך מורכבת שבין שתי המלחמות, ושדרך עינהן מתאפשר לנו לחוות את החיים הכל כך בלתי אפשריים שנאלצו לחיות.

קלריסה היא אישה בודדה, שנאלצת לנווט את חייה בתקופה סוערת ולקבל החלטות קשות, בדיוק כמו כריסטינה הופלהנר מ"הנערה מהדואר", שתיהן יתומות, שנשארו לבדן, אבל זיהו הזדמנות וניצלו אותה, וכך יצאו למסע של חייהן. אלא שבעוד כריסטינה מצליחה לברוח מהמציאות, לפחות לזמן מה ולהגיע לשיאה, קלריסה לא יכולה לברוח מהמציאות.

לא ברור, אם גורלה של קלריסה יהיה בסופו של דבר זהה לגורלה של כריסטינה הנערה מהדואר, את זאת משאיר לנו שטפן צוויג רק לדמיין.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *