אז רק היום כשהתעוררתי בבוקר והבנתי שעוד אחד מגיבורי התרבות של נעורי נפרד מהחיים, עדכנתי בצער את ביתי בת ה-10 והכרחתי אותה לראות את הוידאו קליפ של Last christmas במלואו.
“אז את שוב הולכת לחפור לנו על איזה מייקל שמת?” היא שאלה, “כמו שחפרת לנו על הדיוויד הזה שלך?”
“האמת שלא חשבתי על זה”, עניתי לה, “אבל אם את מבקשת..”
היא כמובן ביקשה שלא, אז זרמתי איתה, בעיקר כי אין באמת הרבה מה לחפור על ג’ורג’ מייקל. אפילו הוא לא לקח את עצמו ברצינות, וצחק על כולם כל הדרך אל הבנק.
סיפרתי לה שג’ורג’ מייקל היה חתיךךך על, הוידאו קליפים שלו היו חדשניים (אז) ומלאים בדוגמניות על חלל, ובניגוד לדיוויד בואי, שהשירים שלו שאהבתי היו ב- hard core של הפלייליסט המוזיקלי שלי בשנות העשרה, השירים של ג’ורג’ מייקל היו הכי fun.
הילדה בת ה-10 ממש לא התרגשה לראות את הקליפים ל freedom ול- funky. הם נראו לה בדיוק כמו כל הקליפים שהיא רואה היום ביוטיוב, רק של זקנים.. ולא עזר שהסברתי לה שאז, כשהזקנים היו צעירים זה היה כל כך חדשני ומרענן..
אז היא נטשה באיזהשהוא שלב, ואני נשארתי עם הנוסטלגיה והשירים שהכי אהבתי.
שירים של wham, שירים שלו, שיתופי הפעולה שלו עם ארתה פרנקלין, עם חברו הטוב אלטון ג’ון, ועם קווין, וגם ביצועים שלו לשירים של אחרים כמו ביצוע מדהים לרוקסן של פוליס עם קליפ שצולם ברובע החלונות האדומים בפריז, וביצוע משותף שלו עם פול מקרטני לשיר של הביטלס שג’ורג מייקל היה מעריץ שרוף שלה Baby you can drive my car.
אז בטח תהיה היום חגיגה ב- back stage של גן עדן, כשג’ורג מייקל יפגוש את דיוויד בואי ואת פרדי מרקורי ובטח את ג’ון לנון, לי זה ממש ממש עצוב, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחייך כשאני שומעת את השירים. תנסו גם אתם.
