פסטיבל הפסנתר 2016 – סיכום, חוויות, הפתעות ודמעות

unnamed (25)בשבת הסתיים לו עוד פסטיבל פסנתר, אחד מארועי המוזיקה שאני הכי הכי אוהבת במהלך השנה, והוא היה עבורי עמוס ומוצלח במיוחד.

כמו בכל שנה, לכל אחד יש את הפסטיבל שלו. זה קורה בגלל המגוון העצום, של סגנונות, של כשרונות, של גילאים, של שיתופי פעולה, וגם בגלל הבחירות הכואבות של לוחות הזמנים, כל אחד הולך בפסטיבל הזה בדרך משלו, שמכתיבות לו בחירותיו, שמשקפת את טעמו האישי, ואת סקרנותו.

והדרך שאני הלכתי בה היתה משובחת. גם כי היה בה מגוון עצום של סגנונות, של ישן וחדש, של מוכר ולא מוכר, של מינורי וקופצני. ועל כל הדרך הזו הילך הקסם המיוחד הזה של פסטיבל הפסנתר שנוצר מחיבור לא טריוויאלי, ומתחושה של חד פעמיות שלא תחזור יותר. אבל יותר מהכל השנה, היו לי המון המון רגעים מרגשים. לפעמים אפילו עד דמעות. וזה בעצם כל העניין, לא?

משתפת אתכם, לבקשתכם, בחלק מהרגעים הללו, שאת חלקם צילמתי, למרות שלא במלואם. חלקם ישארו רק בזכרוני. לפחות לעוד כמה רגעים.

רונה קינן – אל בורות המים, מארחת את יוני רכטר

רונה קינן לקחה אותנו למסע אישי בתחנות התרבות שלה – מטשרניחובסקי ורחל המשוררת ועד לנעמי שמר ומאיר אריאל, מהרבי מלובביץ׳ ודוד אבידן ועד לערן צור ולהקת ג׳ינג׳יות, מעמוס קינן וחיים גורי ועד לשמוליק קראוס וגלי עטרי.

רונה בחרה את השירים הישראליים שהיא הכי אוהבת ויצרה להם פרשנות מקורית, כמו שרק היא יודעת, וייצרה את אחת ההופעות המשובחות והמרגשות של הפסטיבל.

אחד הביצועים היפים של הערב הזה היה האינטרפטציה האישית שנתנה רונה לשיר ג'ינג'יות של תמיר אלברט ואמיר צורף.

אחד מהשיאים של המופע, והיו לו כל כך הרבה, היה הארוח של יוני רכטר, וביחד הם לא השאירו את העיר הזאת ריקה.

(לאור הצלחת המופע, רונה תופיע איתו עוד פעמיים לפחות, בינואר ובפברואר בזאפה, אז רוצו לקנות)

מתי כספי והפסנתר מארח את דני רובס

אמנם לא הייתי בהופעה הזו אבל זכיתי לשמוע את ההדרן שלה, ולהבין עד כמה היה מרגש.

אז קבלו טעימה קטנה, כמו שהיתה לי.

גיא מזיג השחור החדש מארח את יצחק קלפטר ואת רועי בר נתן

אני לא יודעת איך ידעתי שזו תהיה אחת ההופעות הטובות בפסטיבל. אולי בגלל הגרוב של גיא מזיג. והכשרון האין סופי. אולי בגלל יכולות ההפקה המוזיקליות הדהימות שלו. אולי בגלל השירים של הדורבנים שאני כל כך אוהבת. אולי בגלל רועי בר נתן. ובטוח בגלל קלפטר.

אבל אפילו אני לא חשבתי שזה יהיה כל כך מוצלח. ואח, כמה שזה היה. מוצלח. מסוג ההופעות שקורה בהן איזה קסם.

וכל מה שרצית זה אהבה,
אף פעם לא היית קרובה,
ספגת יצרים בתקווה
שתוכלי יום אחד לברוח

וכשקלפטר עלה על הבמה, היתה אוירה של רגע היסטורי, והקהל היה היסטרי מהתרגשות. וגם קלפטר, שאמר "זה היה הכי טוב שאפשר". ואני לא יכולתי שלא לדמוע.

צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח
ליטף הוא את גופה הרך והסופה טרפה הכל
חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע
אז הבטיח לא לנדוד שוב כמו החול

אחד הקטעים הטובים, והמצחיקים, והמרגשים, היתה המחווה של גיא מזיג ורועי בר נתן לקלפטר, שעשו קולאז' משיריו. כל כך שמחה שהצלחתי לצלם אותו. (ואם יש לכם רק מעט זמן, תראו רק אותו)

הרצינות היא ממני והלאה, מופע מחווה לעלי מוהר במלוא 10 שנים למותו

מופע המחווה לעלי מוהר, למרות שהיה קצת ארוך מדי לטעמי, היה הפקה מרשימה ביותר עם תפאורה נפלאה והמון המון חברים כמו יוני רכטר, גידי גוב, יהודית רביץ ונורית גלרון שמתגעגעים, והמון שירים טובים, וכמה רגעים ממש מרגשים.

ומודי בר און שהיה כוכב המופע בעיני, כשהקריא כל כך יפה את הטקסטים המדהימים שכתב מוהר לצד השירים.

חשבנו, עלי מוהר, נכתב ב- 1998

חשבנו שנהיה צעירים לנצח והנה זקנו,
חשבנו שביבי ייפול מזמן והנה עוד כאן הוא,
חשבנו שנגיע לעצמאות כלכלית אבל לא הגענו,
חשבנו שעד גיל שלושים ניגע בתהילה אבל לא נגענו,
חשבו שנצא פעם עם ג'יין בירקין, אבל איפה, לא יצאנו,
חשבנו שנמצא איזו נוסחה לאושר אבל בינתיים לא מצאנו,
חשבנו שישמרו לנו מקומות טובים אבל איכשהו לא שמרו,
חשבנו שיגידו שאנחנו גדולים מהחיים אבל עד עתה לא אמרו,
חשבנו שאם רק נחליט, נוכל לעשות הכל, אבל לא החלטנו,
חשבנו שנקליט שירים בצרפתית אבל עד עכשיו לא הקלטנו,
חשבנו שלא נאמין למלעיזים אבל בכל זאת האמנו,
חשבנו שתמיד נהיה רזים אבל מתישהו השמנו,
חשבנו שנהיה קשורים אבל משהו ביק להנתק,
חשבנו שבלבנו תמיד ישיר הזמיר והנה הוא השתתק,
חשבנו שהסיפור שלנו יוסרט, אבל הוא בכלל עוד לא נכתב,
חשבנו שיהיה ערב חורף אבל בקושי צהרי יום סתיו,
חשבנו שנרוץ בסלואו מושן על החוף אבל בסוף סתם ישבנו,
חשבנו שנרגיש את כל הרגשות אבל, כמו שאתם רואים, רק חשבנו…

חשבנו שנמריא, שנעוף, שנרקיע,
חשבנו שנתאמץ אבל אף פעם לא נזיע,
חשבנו שלא נהסס, שלא נטעה, שלא נתבלבל,
חשבנו שנגיד, "תודה, לא הייתם צריכים" לחברי ועדת פרס נובל,
חשבנו שנכתוב שלאגר אחרי שלאגר,
חשבנו שנופיע עם מיק ג'אגר,
חשבנו שנהיה לוהטים אבל נישאר תמיד קול,
חשבנו שנבלע את החיים בלי שום בעיות עיכול,
חשבנו שנבנה גשרים, אוניות, בניינים,
חשבנו שנגיד, "אהלן אלתרמן, מה העניינים?",
חשבנו שנבין הכל אבל בשיעור לא הקשבנו,
חשבנו שיהיה גדול, אז מה? – אז חשבנו…
חשבנו שיהיה לנו הרבה, אבל בינתיים יש מעט,
חשבנו שהאושר הוא היא, ולא ידענו שהוא את,
חשבנו שנהיה מזהירים אבל אפילו לא הברקנו,
והעיקר, חשבנו שנפרק את הפועל ירושלים
אבל, כידוע, לא פירקנו.

ארקדי דוכין אהבה על המשקל

ארקדי דוכין משיק מופע חדש והכי אישי, אם זה בכלל אפשרי. האיש הזה, אמן המילים הוירטואוזי, שמנעד הרגשות שלו גדול יותר מהפסנתר עליו הוא מנגן, לוקח אותנו למסע בתחנות חייו ומסיע אותנו ברכבת הרים של רגשות, מתהומות הסבל והדכאון ועד תעצומות האושר והאהבה. הוא מתחיל ב״מלנכולי על הגג, רוקד מול ירח מוטרף״ שרק כששומעים אותו אחרי הסיפורים, מבינים,

ואז, אחרי שהביא אותנו לתהומות העצב והצער, הוא מבקש בשקט שנרקוד. כי הזמן קצר, ומה בסוף נותר, ופתאום הוא די ג׳יי ארקדי דוכין, ואני, אין לי מילים לתאר את האושר הזה.

מועדון הקצב של אבי פנחסוב

מועדון הקצב של אביהו פנחסוב הוא קרקס נודד, חפלה צבעונית ומעוררת חושים, ערוב של תרבויות, ז'אנרים ותקופות. בראשו עומד הסולן, הכותב והמלחין, והאיש עם הכי הרבה כריזמה שראיתי בתקופה האחרונה, אביהו פנחסוב, והוא כמובן הצליח להפוך גם את מוזאון תל אביב, למועדון יאללה כפיים ושבירת צלחות. תראו מה קרה שם ממש בדקות הראשונות של ההופעה. אתם רק יכולים לדמיין איך זה נגמר. איזה אקורד סיום שמח ומשובח לפסטיבל.

תגובה אחת בנושא “פסטיבל הפסנתר 2016 – סיכום, חוויות, הפתעות ודמעות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *