האורחים / אופיר טושה גופלה

unnamed (3)נתחיל מהסוף. זה לא ספר טיסה. זה לא רומן. זה לא ספר להעביר איתו את הזמן. מדובר במסע אל עמקי התודעה. העלילה לא תמיד ברורה. לא תמיד נהירה. ואז מסתבכת. וריבוי הרבדים מחייב את הקורא לעבודה מאומצת.

במשך כל הקריאה הרגשתי את הגלגלים במוח שלי עובדים. מתאמצים. לפעמים חורקים. כדי להבין את כל המשמעויות. לגלות את כל הרבדים. לרדת לעומקן של התובנות. זה אפילו לא ספר שאפשר להגיד עליו שמי שרוצה יקרא אותו ברמה השטחית. גופלה לא מאפשר כאן את הפריבילגיה הזו.

כדרכו הוא בונה עולם מוזר ביותר, אולי המוזר ביותר מבין כל הספרים שלו, בגלל שהוא מתאר התרחשויות בדיוניות בתוך העולם הכי ישראלי ויומיומי שכולנו מכירים.

סיפור העלילה, בלי ספויילרים, מתאר תעוד אובססביבי של גיבור הספר אדם קור, את מאורעות חייו בחמש שנים שלאחר "שבוע המטמורפוזה" – ארוע שהתחיל ברגע אחד, ב־ 11 בינואר בשעה 4:19 לפנות בוקר, ברחבי העולם כולו ושינה אותו לעד. כל אדם בעולם מצא בפתח ביתו זוג נעליים שהתאים לו בדיוק במידה וגם בטעם. כן, גם כאלה שאין להם בית.

מהרגע שבני האדם נכנסים לתוך הנעליים שלהם מתחילה קטסטרופה עולמית הלקוחה מספרי המדע הבדיוני שבמהלכה נכבשת תודעתם של אנשים על ידי תודעות של אנשים אחרים, אנשים חולמים חלומות של אנשים זרים, וחלקם פשוט נעלמים, כאילו בלעה אותם האדמה.

אדם קור, גיבור הספר, שגם עצם שמו  – human core, הוא רמז/תובנה נוספת שמשליך עלינו גופלה, הוא חוקר פרטי, שהמאורעות ההזויים מזניקים לו את הקריירה, והוא חוקר העלמויות של אנשים וחלומות של זרים, אבל במישור האישי מנסה להתמודד כמו כולם עם שאלות הרות גורל של זכרון ותעוד, אובדן ואבל, ואהבה מול שנאה, שלושת הנושאים המרכזיים בספר שמעסיקים את גופלה גם בחיים עצמם.

ומעל כולם מרחפת ההתנגשות בין העולם החיצוני לבין העולם הפנימי. במסגרת החיפוש החיצוני שלו את הנעדרים, עבור אחרים, אבל גם ובעיקר את הנעדרים האישיים שלו, מתעסק אדם בעיקר בחיפוש אחרי הנעדרים הפנימיים שלו – החלומות, התשוקה, ההווה, והאפשרויות שלא התממשו.

אבל הרעיון המרכזי שמעסיק את גופלה בספר הזה הוא הזכרון, וברוח התקופה התעוד האובססיבי המייצר את הזכרון הזה.

"זיכרון בונה את הזהות שלך, מסביר גופלה בראיון שנערך עימו. "והוא גם העוגן והנכס היחידי שלך, ולמרות זאת, זיכרון הוא עניין סובייקטיבי ובעייתי, תלוי נסיבות. מדהים אותי לראות איך לפעמים אתה ואדם אחר הייתם באותו מקום ויש לכם זיכרון הפוך. זה מסוכן, כי אם אתה בסכנה לאבד את הזהות שלך — על מה תסתמך אם לא הזיכרון? זה כל מה שיש. היום אנשים מתעדים ומתעדים, אבל רוב הזמן אין לדברים חשיבות מעבר ל'היית פה בזמן הזה'. זה מדהים ומעניין אותי, תיעוד הכלום האובססיבי. זיכרון מעסיק אותי כל הזמן: התנגשויות בין זיכרונות שלך ושל אחרים, הקשר שלו לתודעה, זהות ונרטיב — במיוחד במקום שבו אנחנו חיים".

גם אדם קור, מתעסק באופן אובססיבי בתיעוד החיים שלו בהווה ובעבר, בגלל שהזכרון שלו, כמו עצם הקיום, התערערו באופן טראומטי בעקבות "שבוע המטמורפוזה" וקיימת סכנה מוחשית להעלמותם באופן סופי בכל רגע נתון.

מהו האדם ללא זכרונותיו?" היא אולי השאלה המרכזית העולה מן הספר הזה, ובתור מי שמגדירה את עצמה כ"אוספת זכרונות" מתעדת אובססיבית לא יכולתי שלא להתחבר אליה.

ספר הזוי במובן הטוב, לא קל, שמעביר אותך מסע של חיפוש אחרי הנעדרים הפנימיים שלך, וגורם לך לחשוב, הרבה אחרי שסיימת לקרוא אותו. וזוהי אולי ההגדרה הכי טובה שיש לספר טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *