
לונדון עם המתבגר – כמה אושר! ו-10 דברים שחייבים
בפעם האחרונה שנסעתי עם המתבגר ללונדון, הוא היה בן 5. והיום הוא בן 15. כנס שהוא נורא רצה להשתתף בו בלונדון היה התרוץ בשבילי לקיים
בפעם האחרונה שנסעתי עם המתבגר ללונדון, הוא היה בן 5. והיום הוא בן 15. כנס שהוא נורא רצה להשתתף בו בלונדון היה התרוץ בשבילי לקיים
לונדון תמיד מחכה לי. לא משנה מתי אני מגיעה, באביב או בחורף, עם או בלי ילדים, העושר התרבותי של לונדון גורם לי אושר גדול. אז הנה
אני לא יודעת אם זה קשור לחופשת החנוכה, שבה אנחנו תמיד מחפשים מה לעשות עם הילדים, אחרי הפסטיגל כמובן, אבל יש בתל אביב עכשיו מקבץ
אז רק היום כשהתעוררתי בבוקר והבנתי שעוד אחד מגיבורי התרבות של נעורי נפרד מהחיים, עדכנתי בצער את ביתי בת ה-10 והכרחתי אותה לראות את הוידאו
בשבת הסתיים לו עוד פסטיבל פסנתר, אחד מארועי המוזיקה שאני הכי הכי אוהבת במהלך השנה. כל אחד הולך בפסטיבל הזה בדרך משלו, שמכתיבות לו בחירותיו, שמשקפת את טעמו האישי, ואת סקרנותו. והדרך שאני הלכתי בה היתה משובחת שהילך בה הקסם המיוחד הזה של פסטיבל הפסנתר שנוצר מחיבור לא טריוויאלי, ומתחושה של חד פעמיות שלא תחזור יותר. אבל יותר מהכל השנה, היו לי המון המון רגעים מרגשים. לפעמים אפילו עד דמעות. וזה בעצם כל העניין, לא? משתפת אתכם, לבקשתכם, בחלק מהרגעים הללו, שאת חלקם צילמתי, למרות שלא במלואם. חלקם ישארו רק בזכרוני. לפחות לעוד כמה רגעים.
הסרט החדש של רמה בורשטיין יכול להתפס בטעות כקומדיה רומנטית קלילה על עוד בחורה שחייבת למצוא חתן, אבל תסריט גאוני ומשחק מדהים, שביחד עם עיצוב
אז שוב חזרנו מתאילנד, שוב כולם שאלו איך היה, (מדהים) ואיך היה המזג אויר (מושלם) ואם לא היה נורא עצוב בגלל שהמלך מת (לא, אבל כן מאוד רגוע) ומה יש לנו לעשות שם בכלל (כלום) ואם לא משעמם לנו שם (לא) אבל כן היו לי כמה תובנות. וגם כמה תמונות, שלמרות שהן דומות, הן תמיד תמיד קצת שונות.
קראתי את הספר הזה כמו שמזמן לא קראתי. 250 עמודים בהרבה פחות מ- 24 שעות. עם הפסקות רק כדי לעשות את הדברים שמוכרחים. וסיימתי בלי נשימה.
שטפן צוויג הוא אחד הסופרים הכי אהובים עלי, ולכן כששמעתי שיצא ספר חדש שלו בעברית, בכלל לא היה אכפת לי שהוא מוגדר כטיוטה, או כפי שכתוב “טיוטת רומן מן העזבון”. דווקא מצבה הגולמי של היצירה והעובדה שאת סופה ניתן רק לדמיין, הופך את הספר הזה, השוזר את געגועיו למולדתו, את האכזבה שלו, פרטים ביוגרפיים מחייו ואת ההבחנות הפסיכולוגיות הדקות שלו, לסיפור קסום ועגום המאפשר התבוננות מאלפת על תהליך הכתיבה של סופר ענק.
אמנם המנה התאילנדית הכי מוכרת היא עדיין הפאד-תאי, אבל הגיע הזמן לעשות כבוד למנה שאני הכי הכי אוהבת, ולא רק אני, כי היא נחשבת לאחת
זה לא ספר טיסה. זה לא רומן. זה לא ספר להעביר איתו את הזמן. מדובר במסע אל עמקי התודעה. סיפור העלילה, בלי ספויילרים, מתאר תעוד אובססביבי של גיבור הספר אדם קור, את מאורעות חייו בחמש שנים שלאחר “שבוע המטמורפוזה” שבתחילתו כל אדם בעולם מצא בפתח ביתו זוג נעליים שהתאים לו בדיוק במידה וגם בטעם. מהרגע שבני האדם נכנסים לתוך הנעליים שלהם מתחילה קטסטרופה עולמית הלקוחה מספרי המדע הבדיוני שבמהלכה נכבשת תודעתם של אנשים על ידי תודעות של אנשים אחרים, אנשים חולמים חלומות של אנשים זרים, וחלקם פשוט נעלמים, כאילו בלעה אותם האדמה. אדם קור הוא חוקר פרטי המתעסק באופן אובססיבי בתיעוד החיים שלו בהווה ובעבר, בגלל שהזכרון שלו, כמו עצם הקיום, התערערו באופן טראומטי וקיימת סכנה מוחשית להעלמותם באופן סופי בכל רגע נתון. מהו האדם ללא זכרונותיו?” היא אולי השאלה המרכזית העולה מן הספר הזה, ובתור מי שמגדירה את עצמה כ”אוספת זכרונות” מתעדת אובססיבית לא יכולתי שלא להתחבר אליה. ספר הזוי במובן הטוב, לא קל, שמעביר אותך מסע של חיפוש אחרי הנעדרים הפנימיים שלך, וגורם לך לחשוב, הרבה אחרי שסיימת לקרוא אותו. וזוהי אולי ההגדרה הכי טובה שיש לספר טוב.
הי ילדים שלי, לפני יומיים הלך לעולמו שמעון פרס. אני יודעת שאתם יודעים מי הוא היה. באמת אמא, הוא היה נשיא המדינה וראש הממשלה. וגם נפטר בגיל 93, שזה גיל ממש סבבה למות, אז למה את שוב בוכה אמא? אני לא בוכה. ומבטיחה לא לחפור הרבה. רציתי רק שתדעו מי הוא היה באמת. שלא כל החיים נחשב לסיפור הצלחה. האמת שממש להפך. את רוב חייו העביר תחת תדמית הלוזר. אבל לא התיאש. ולא הפסיק להאמין בעצמו. ולא הפסיק לחלום. אני רוצה שתדעו את זה ושלא תפסיקו להאמין בעצמכם. ושלא תפסיקו לחלום
השנה החדשה באה לי די בהפתעה. הקיץ רק נגמר אבל עדיין חם, ועוד לא ממש התאוששנו מהחופשה, וגם לא ממש חזרנו לשגרה, והנה כבר כולם מברכים בשנה טובה. ואני עוד לא התחברתי עד שבדיוק היום, לא ממש ברור למה, התעוררתי בדיוק ברגע הזה. החדר היה חשוך אבל הלכתי להציץ מבעד לוילון, וגיליתי שהרגע הזה הוא שעת הזריחה. יום חדש. שנה חדשה. בטח האנשים האלה שאני לא מכירה מתפללים שתהיה טובה. אני מנסה לחשוב מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה. מציצה באיחולים שכתבתי לעצמי בשנה שעברה. ממש לא הרבה השתנה. ובכל זאת רוצה להתמקד השנה בשלושה דברים קטנים. ממש פצפונים: בריאות, סקרנות, קבלה. שתהיה שנה טובה.
אחד הדברים שהכי מרגשים אותי לפני נסיעה, הוא להכין לעצמי את רשימת הספרים שאקח איתי לחופשה. אז כן, אני יודעת שהרשימה הזו ארוכה, אבל כך גם החופשה. וחוץ מזה יצאו המון ספרים חדשים לכבוד השנה החדשה. אז אספתי המלצות מאחרים, בחרתי ספרים חדשים של סופרים ישנים ואהובים, והרכבתי את הרשימה הבאה. הנה היא לפניכם. מבטיחה כמובן לעדכן אחרי הקריאה מה באמת שווה ומה פחות, ואיזה ספרים הם בגדר חובת קריאה!
“החברה הגאונה” ו”הסיפור של שם המשפחה החדש” – קריאה חובה!
עוד שנת לימודים בפתח. בשביל הבן הגדול שלי היא האחרונה. ושוב מדברים ומדברים על חשיבות החינוך, ועל חשיבות התגמול של המורים, וחשיבות הפיתוח של תוכניות
שבוע אחרון לחופש הגדול, כולם חוזרים מחופשות הקיץ, מתכוננים לביה”ס ולשגרה, מי בשמחה, ומי פחות בשמחה, אבל בינתיים הקיץ עוד כאן, ובערב כבר לא מחניק,
מחר, (1.9) עולה לאקרנים סרטה הקסום של דורית חכים ״ירח בבית 12״, המספר את סיפורן של שתי אחיות- יובל שרף התל אביבית הרוקרית הבועטת, ויערה
כן, גם אני הייתי במידברן. שזו הגירסא הישראלית לפסטיבל הברנינג מן שמתקיים במדבר נוואדה כבר 30 שנה. והמידברן הישראלי מתקיים בהתאמה בפעם השלישית בסוף המדבר
היום חל חג האהבה. איך אני יודעת? פתחתי את הבוקר ואת הטלפון במבול הודעות שקיבלתי. לא. אף אחד לא שלח לי מילות אהבה. לעומת זאת
לכבוד יום האישה הבינלאומי שיחול מחר, נזכרתי בפוסט הזה, שכתבתי די מזמן, ושבר את כל שיאי הקריאה של הבלוג שלי עם יותר מ- 200 אלף
כשהייתי קטנה דמיינתי את עצמי בת 16 עם שיער ארוך ומשקפיים ועם חבר חייל נשענים על הגדר מחוץ לבית, עייפים ומאובקים עם שפתיים נפוחות
ילדים שלי, הרבה פעמים אני אומרת, בדר”כ לעצמי, שאני כותבת את הבלוג הזה כדי שאם יום אחד תרצו באמת לדעת מי היתה אמא שלכם, תוכלו
הנה הוא כבר כמעט כאן. פסטיבל דוקאביב 2016 לקולנוע דוקומנטרי מהארץ ומהעולם יפתח ב- 19.05 בסינמטק ת”א וברחבי העיר. רשימת הסרטים השנה כל כך גדושה ואפילו
שוב חזרנו מתאילנד. שוב ניסיתי להסביר לעצמי את הקסם של המקום הזה שאנשים כל כך מתמכרים אליו, למרות שהוא לא המקום הכי יפה בעולם, וגם
אז נסענו ללונדון. אמא בת 40 והרבה וילדה בת קצת פחות מעשר. נסיעת אחד על אחד עם ילד אחד. כל פעם שאני עושה את זה
החיפוש אחר התחפושת האולטימטיבית לפורים, גרם לי להרהורים. כי מה בסך הכל אישה רוצה להיות בפורים. המון דברים. אז אחרי שהסתיימו ההרהורים והגיע הזמן לסיכומים,
במסגרת שיטוטיי הרבים בשדות האמנות השונים לעיתים קרובות אני נתקלת בכשרונות יוצאי דופן. אבל לעיתים יותר רחוקות אני נתקלת בכשרון יוצא דופן בשילוב עם השגים
יום האישה הבינלאומי שחל השבוע (ב- 08.03) הוא בערך היום הפמיניסיטי הכי לא פמיניסטי שיש. במקור זה היה היום שבו ערכו נשים מחאות על זכויותיהן
עזבו אתכן רגע מפמיניזם, בסוף בסוף כולנו רוצות להיות בשלניות על. קצת לפני או אחרי הרצון להיות כוסיות על, ובלי קשר להיותנו נשות קריירה, בנות
מה זה חדרי בריחה או מילוט, ולמה זה כל כך כייף להנעל לשעה בחדר זר בלי טלפון, ולנסות להחלץ. אילו חדרים הכי טובים? וטיפים למתחילים
אני רוצה לחרוג ממנהגי ולשתף אתכם בסיפור שכתבתי. הוא מבוסס על סיפור אמיתי שקרא לי לפני כמה שבועות ביומולדת של הבת שלי. אבל כמנהגם של
לא כולם מבינים את שגעון האינסטגרם, ולמה טוענים שהחליף את הפייסבוק, ולמה צריך לבזבז עליו עוד קצת זמן שאין לנו. אבל אני אוהבת. למרות שאני
בדיוק ביום הראשון של השנה החדשה כשישבתי וכתבתי לעצמי כמה איחולים, והבטחות ומה חשוב, ומה פחות, הגיע אלי המחקר הזה על האושר. שהוא אחד הדברים
שנה חדשה. חלומות חדשים. הזדמנויות חדשות. הבטחות חדשות לעצמי:
שלום קוראים לי גליה ואני מכורה. לכל מיני דברים. לטלפון שלי בטוח. לאלכוהול? לא יכול להיות. זה לא שאני אלכוהוליסטית או משהו כזה. לא מורידה
בדיוק היום לפני 40 שנה, ב- 31.10.75 הושמע לראשונה אחד השירים הכי הזויים בהיסטוריה של הרוק/פופ, ובוודאות השיר ההזוי הכי מצליח של כל הזמנים –
כולם יודעים שאין כמעט הופעה/ הצגה/מופע שאני מפספסת. לא באגף המבוגרים ובטח לא באגף הילדים. אבל איכשהוא הצלחתי לפספס את הפסטיגל. ובכל פעם שהנושא עלה
שוב המון דברים לעשות השבוע וגם כמה דברים שחייבים מהר לקנות לשבועות הקרובים:
יומני היקר שלום, השנה היא 2015 אחרי הספירה ורציתי לספר לך על המצאת החשמל. אמנם המציאו אותו הרבה קודם, אז אתה בטח שואל את עצמך
המציאות לא להיט לאחרונה. שלא לומר נוראה. מפחידה. משתקת. אין ממש לאן לברוח. אולי בעצם כן. לזכרונות. וגם הבטחתי. אז חייבת לקיים. מסע מצולם לאיים
אז פסטיבל הפסנתר שוב בפתח, ואחרי ההצלחה של שנה שעברה, הוא יתקיים שוב במתחם מוזאון תל אביב. הפסטיבל יפתח ב 21.10 ויארח ב-4 ימים גדושים 250
לקח לי קצת זמן לנחות. להתאפס. להפנים. לעכל. אולי אפילו קצת יותר מקצת. ולא שאפשר בכלל לסכם. אבל ניסיתי. עבורכם ועבור הנכדים. הרי הוא לפניכם:
אין דבר שאני אוהבת יותר מספר טוב. (טוב, אולי יש עוד כמה) ואין דבר שאני אוהבת יותר מלכתוב. (כנ״ל). אז ספר ממש ממש טוב על
אחרי חמישה ימים במדבר המאובק חזרנו לציביליזציה. ברנינגמן היא ללא ספק חוויה מדהימה. לא קלה בכלל אבל מאוד עוצמתית. כזו שמזיזה אותך כמו הרוח לכל
אומרים שכשמתבגרים, נורא חשוב לעשות דברים חדשים. זה מאמן את המוח. זה מחדש את התאים. בדרך חזרה מהביאנלה בונציה, חשבתי שבשלושה ימים האחרונים עשיתי המון
רודוס הוא האי הרביעי בגודלו ביוון, ואחד המתויירים ביותר. מי שחולם על חופשה קסומה באי קטן שאף אחד עוד לא גילה, ידלג בקלות על רודוס,
לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי