
ארז בחור כארז – הלך לבלי שוב
השבוע איבדנו חבר יקר, שהמחלה הארורה הזאת, הסרטנית, לקחה. ככה סתם. בלי שום סיבה. חוץ מאכזריות טהורה. ארז לא היה רק חבר, אלא זה שבזכותו
השבוע איבדנו חבר יקר, שהמחלה הארורה הזאת, הסרטנית, לקחה. ככה סתם. בלי שום סיבה. חוץ מאכזריות טהורה. ארז לא היה רק חבר, אלא זה שבזכותו
יום האישה הבינלאומי מצוין בעולם כולו בתאריך ה-8 במארס. יום זה מוקדש לציון הישגיהן של הנשים בעולם בתחומים שונים ולזכרן של הנשים בכל רחבי העולם,
השבוע הלכתי להפגש עם החבר הכי טוב שלי מהתיכון. הייתי בערך בגיל של הבן שלי כשהכרתי אותו, בתחילת כיתה ז’. הוא הגיע מירושליים. נראה הכי
לא סתם אמר רבי נחמן מברסלב: “כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר, והעיקר לא לפחד, לא לפחד כלל”. כי פחד, הוא רגש מאוס, מעצבן,
אומרים לא לשים את כל הביצים בסל אחד. בטח לא בתיק אחד. אומרים גם שבסוף לומדים רק בדרך הקשה. אז הנה ההוכחה שלי: הכל התחיל
חברתי היוגיסטית כ’ נסעה לפונה בכדי להפגש עם בי.קיי.אס איינגר, המאסטר של השיטה המזוהה עם שמו, אבל על הדרך ביקרה גם באשראם של אושו, מאסטר גורו
שנת 2012 שמסתיימת היום היא תרוץ טוב לסיכומים ולהבטחות חדשות. כולנו עסוקים בלסכם לעצמנו בראש: מה הספקנו אתמול, איזה הבטחות לא קיימנו ומהם הרגעים הגדולים
כן כן! ככה אראה כשאהיה זקנה. בת שמונים! אם אזכה כמובן. אבל זה בלי לקחת בחשבון את כל הבוטוקס, פילינג, הזרקות ומתיחות פנים שאעשה.
שוב נקלענו לשיחה על זקנה, ועל מחלות ועל מה אפשר לעשות בכדי למנוע אותם. לא שבאמת אפשר למנוע את הזקנה אבל אולי את המחלות. בטח
כולם סביבי מדברים על יוגה, עושים יוגה. מתרגלים יוגה. תנוחות, אסאנות, מתפתלים, מברכים את השמש, את הירח, נושמים עמוק ולצדדים, מתוך הבטן וגם החוצה, מותחים
יום כיפור בפתח, אבל השנה, לא בא לי להתנצל. . לא בא לי להתנצל על הבחירות שלי בחיים, לא בא לי להתנצל על מה שאני
ראש השנה הוא זמן לסיכומים ולאיחולים. אז כשחשבתי מה אני רוצה שיקרה השנה, חוץ מהדברים הסטנדרטיים כמו: שלום כולל במזה”ת שיגרור פיזור הצבא מטעמי שעמום
בשנה שעברה פרסמתי כאן רשימה של 10 דברים שאני מאחלת לעצמי שיקרו במהלך השנה. לא הסתכלתי על הרשימה הזו במהלך כל השנה, נשבעת! ועכשיו, כשרציתי
החגים מתקרבים, וכולם נוסעים.. נוסעים… נוסעים… או לפחות חולמים על מקום לנסוע אליו, שנראה כמו גן עדן, ויש בו הרגשה של גן עדן. אז תרשו
היום הייתי בלוויה. תמיד אני בוכה בלוויות. לא, אני לא בן אדם דתי. אולי דווקא בגלל זה. משהו בארעיות הבלתי נתפסת שלנו בייקום הזה, העובדה
בוקר. השמש זורחת בכניסה לבית חולים איכילוב. ביקור חטוף של הבריאים במתחם החולים. אין כמו ביקור בבית חולים כדי להכניס את האדם לפרופורציה. מספיק לראות את
אמנם אנחנו כבר יותר בגיל של הצעות גירושין מאשר של הצעות נישואין, אבל כשנתקלתי בהצעה הזו ברשת, לא יכולתי שלא להתרגש. גם רעיון מדהים ומקורי,
כשהסתובבתי בתערוכת “צבע טרי” בשבוע שעבר, במיוחד בחלקים שהציגו עבודות צילום, לא יכולתי שלא לתהות מה יעלה בגורל הענף הזה, ובעיקר בגורלם של הצלמים המקצועיים
עוד כמה ימים יום העצמאות, ואני חושבת על עצמאות. אז נכון שהחג שאנו חוגגים מתייחס לעצמאותה של המדינה ושלנו כעם, אבל אני חושבת על עצמאותו
הכל התחיל בגלל שר. לא רצה לבוא לתאילנד השנה. די, הוא אמר לי. כמה פעמים אפשר לנסוע לאותו מקום? נשבר לי. אפילו החוויות האלה שאת
כל כך הרבה פעמים שואלים אותי מה אתם עושים שם בחופש, שאין בו בכלל מה לעשות. מה אתם עושים שם כל כך הרבה זמן? אז
אומרים שתאילנד התקלקלה. אומרים שהאיים זה כבר לא מה שהיה פעם. כבר לא פיסת חוף זרועה עצי קוקוס ומים צבועים טורקיז. שהכל התמלא תיירים, בסטות,
הכל התחיל כשנתתי קרדיט לתמונה שצילם עודד (אנגל) בהופעה של דנה ברגר כששמתי אותה בבלוג שכתבתי. אח”כ גיליתי שגם לו יש בלוג וגם הוא אוהב
היום קראתי את הטור של ורד מוסינזון על איך שהיא אוהבת להיות בת 50. אז חשבתי על זה. ועל כמה זה מרגש. הקבלה הזו של
חג הפסח הוא גם חג החירות, חג האביב, וגם חג הנקיון וההתחדשות. אז במסגרת הנקיונות הקדחתניים שהחג הזה מזמן לנו, הנה 5 ביעורי חמץ שחייבים
גם חג פורים מחלק את העולם לשתי קבוצות לא שוות: אלה שאוהבים להתחפש ואלה ששונאים, ולא צריך להיות גדול בתורה כדי לדעת איזה קבוצה יותר
את רוב חיינו אנחנו מעבירים בלחכות לאיזה שהוא ארוע. לחופשה הבאה. לפגישה החשובה שתתקיים בעוד שבוע. ליום שישי. ליום שבת. שיגיע כבר החופש הגדול. שיגמר
את זה שהבן שלי חוגג בר מצווה בקרוב אתם בטח כבר יודעים, כי אני חופרת על זה ללא הפסקה ובכל מקום אפשרי. ביהדות אומרים שזהו
הילדה הכי קטנה שלי חגגה אתמול יומולדת 5. ההכרה שכבר אין לי תנוקת בבית וגם די בוודאות אף פעם לא תהיה לי היא לגמרי לא
את רוב חיינו הבוגרים אנחנו מעבירים בלהסתכל קדימה, או למטה. להסתכל קדימה בשביל שנראה לאן אנחנו הולכים, לתכנן, להמשיך, להספיק. להסתכל למטה כדי שלא נתקל
הגליון האחרון של “ליידי גלובס” מדבר בשבחי ה”לבד”. “הרבה אנשים, קולות וגירויים הם הסחת דעת אדירה” אומרת ורד שרון ריבלין, כשהיא מצפה לסופ”ש הרגוע שלה
אתמול היו אצלנו חברינו הטובים ע’ וי’. פעם היינו מאוד מאוד קרובים. על תקן משפחה. בתוקף השינויים שמזמנים לנו החיים, היום אנחנו כבר קצת פחות,
בדיוק לפני שנה, לקראת השנה החדשה, חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת להכין לעצמי מן רשימה כזאת של 10 דברים שהייתי רוצה לעשות השנה. מבחינתי, זה בדיוק הזמן
בגיל הילדות אתה חולם על אופניים חדשים או על ברבי כלה, או אם אתה יותר מעודכן על פלייסטיישן 3 ואייפד 2 או להיות כוכב בערוץ
מהו צילום רחוב?
המלצה על ספר: הגל שלא נגמר / יהונתן פלטשר
שמחה לארח את חברתי החדשה והמוכשרת מהעולם הוירטואלי, המכנה את עצמה “דודה פטוניה”, שמצליחה לתאר כל סיטואציה הכי פשוטה בצורה כה אנושית ומצחיקה. אז קבלו
זה התחיל לפני חודשיים. מודעה להרשמה למרוץ הלילה של ניקי 2011. שמעתי שזה אחלה ארוע. כמו מסיבה. ואני אוהבת מסיבות ידועה. ועוד כאלה שמתחילות בשמונה
בנות (וגם בנים), אם חשבתן שהרומנטיקה פאסה מן העולם, במיוחד אחרי גיל 40, שהכל אצלנו ציני, קר ומחושב, כן, גם האהבה, אז הנה לכן ההוכחה,
החיים כל כך קצרים – צריך לחיות את הרגע. השבוע האחרון של דצמבר היה עדות מצמררת למשפט הזה: חבר שנהרג בתאונת דרכים, תינוק של חברים
שמעו סיפור. אתמול הייתי בבר מצווש של חברים טובים. בר מצווה, תעשו את החשבון לבד, תופסת את הורי החתן בשלהי שנות ה- 40, בואכה שנות
לרגל יום הולדתי המתקרב שבטח חל כבר בינתיים, ישבתי וחשבתי. מה עשיתי יותר טוב, מה עשיתי יותר גרוע, ממה נהנתי, איך השתנתי. כן, אתם צודקים,
כל כך הרבה פעמים שואלים אותי מה אתם עושים שם בחופש, שאין בו בכלל מה לעשות. מה אתם עושים שם כל כך הרבה זמן? אז
אין לתאר את כמות המילים שנשפכה בימים האחרונים לתאור מעמדה הקשה של האישה: לא מספיק שמפלים אותה בשוק העבודה, במשכורת, בפנסייה, בפוליטיקה, בכנסת, במשרות הציבוריות,
בשנה שעברה פרסמתי כאן רשימה של 10 דברים שאני מאחלת לעצמי שיקרו במהלך השנה. לא הסתכלתי על הרשימה הזו במהלך כל השנה, נשבעת! ועכשיו, כשרציתי
אומרים שכשמתבגרים, נורא חשוב לעשות דברים חדשים. זה מאמן את המוח. זה מחדש את התאים. בדרך חזרה מהביאנלה בונציה, חשבתי שבשלושה ימים האחרונים עשיתי המון
רודוס הוא האי הרביעי בגודלו ביוון, ואחד המתויירים ביותר. מי שחולם על חופשה קסומה באי קטן שאף אחד עוד לא גילה, ידלג בקלות על רודוס,
לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.
הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי