השבוע איבדנו חבר יקר, שהמחלה הארורה הזאת, הסרטנית, לקחה. ככה סתם. בלי שום סיבה. חוץ מאכזריות טהורה.
ארז לא היה רק חבר, אלא זה שבזכותו הבית שלנו הוא הבית שלנו. זה שקיבל את המשימה הבכלל לא פשוטה, לפקח עבורינו על הבנייה.
במשך שנתיים שלמות של בנייה, לא היה אדם שהיה קרוב אלי יותר ממנו. הייתי מדברת איתו עשר פעמים ביום בטלפון. נפגשת איתו כל שעתיים. בניית בית היא דבר גדול, מורכב, מסובך וגם אינטימי. הוא ידע איזה צבעים אני אוהבת, איך אני רוצה שהמקלחת שלי תראה, ובאיזה צד במיטה אני ישנה. כל כך הרבה דברים חלקנו ארז ואני. לא רק בבניה. גם את האהבה לצילום. גם את החברות של הבנים שלנו. את האהבה לקפה.
ארז כמובן היה הרבה יותר פדנט ממני ואהב לקנות ולטחון את הפולים בעצמו ולהסביר לי הסברים ארוכים ומפורטים על סוג הטחינה וסוג הקפה. אני רק רציתי לשתות קפה טעים. ככה זה היה גם עם הבית. ארז היה מסביר לי הסברים ארוכים על הבידוד, ועל שכבות של צבע, על שיטות האיטום, ועל צינורות האינסטלציה, ועל עוד מלא נושאים שרק הוא הבין בהם, ואני רק רציתי להגיע הביתה בשלום.
ואכן הגעתי. לא בלי עצבים מרוטים, אבל בשלום. ולבית בדיוק כמו שחלמתי. וארז הגשים.
היום אני מסתובבת בבית הזה שהוא גם קצת שלו ולא מאמינה.
לא מאמינה שכמו עד לפני חצי שנה, בכל פעם שתהיה לי בעיה קטנה, הוא יכנס בצעד בטוח, כובע רחב, תיק על הגב, וישאל בחיוך ענק: אז מה אני יכול לעשות כדי לעזור? ואני אגיד, קודם כל קפה, והוא יגיד, רק אצלך אני מוכן לשתות, אבל רק אם אודי מכין. ואז נשתה ונתווכח למי יש פולים יותר טובים. ורק אז נפתור את הבעיות.
כי אין משהו שארז לא היה עושה בשביל הלקוחות שלו, ובשביל החברים שלו. ומה זה בשביל ארז לפתור בעיות.
כשהתגלתה המחלה כבר לא היינו כל כך קרובים כמו קודם. ואני לא רציתי להדחף. היתה לי הרגשה שארז לא ממש מרגיש בנוח עם המחלה שלו, כי מי בעצם כן, ולא ממש רוצה שנראה אותו בחולשתו. הבנתי אותו, עשיתי מה שיכולתי בכדי לעזור, אבל בעיקר דאגתי מרחוק. וכשלא יכולתי להתאפק, שלחתי לו מכתב. זה היה ב- 13.01.13. לפני קצת יותר משלושה חודשים:
“הי ארז,
מה שלומך?
איך אתה?
איך אתה מרגיש?
כל כך הרבה שאלות שאני שואלת את עצמי כל יום מחדש, אבל לא שואלת אותך.
גם כי אני לא רוצה להפריע אבל בעיקר, כי כשיום אחד מתהפך העולם, ושום דבר הוא כבר לא רגיל, כבר לא שגרתי, אז גם השאלות הכי הכי פשוטות האלה, שאנחנו שואלים אותם מלא פעמים ביום אפילו בלי לחשוב עליהן שנייה, הופכות לכל-כך מסובכות, וכואבות ולא פשוטות.
חושבת על החיים האלה, על המכות שהם מנחיתים עלינו, ככה פתאום, באמצע החיים.
חושבת כל הזמן מה אני יכולה לעשות כדי להקל עליך, לעזור לך, ומגיעה למסקנה שלא הרבה. אולי רק בשוליים.
אבל פתאום מבליחה לי איזה מחשבה.
תוהה לרגע, האם בתוך כל הכאב הגדול והקושי העצום הזה שלך, אתה רואה ומעריך, כמוני, את הדברים הכל כך כל כך טובים ומדהימים שהתברכת בהם:
חברים כל כך טובים שדואגים, ומתגייסים, ויעשו הכל למענך. אני רואה ושומעת אותם כל יום. וזה מחמם את הלב. שלי ובטח את שלך.
4 ילדים שבאמת בורכת בהם. שהם מקור לכל כך הרבה רגשות של נחת וגאווה.
משפחה כל כך מלוכדת ותומכת. שאין הרבה כאלה. באמת.
ואחרונה חביבה תמי, שלא ממש ברור לי מאיפה היא לוקחת את הכוחות שלה, בטח סידרת לה איזה מחסן סודי, אבל היא מדהימה אותי האישה הזו שלך. תמיד ידעתי שיש בינכם קשר מיוחד. ועכשיו אי אפשר שלא לראות את זה ולהרגיש את זה. בטוחה שהתמיכה שלה והאהבה שלה היא המשענת העיקרית שלך בימים אלו וזה כל כך מדהים בעיני.
אז רק רציתי להגיד שמבעד לכל הרע הזה מבליח לפעמים גם משהו טוב, וההערכה הזו לדברים החשובים בחיים, זה בעצם מה שאנחנו כל הזמן מחפשים, לא?
אז זהו. סוף להשתפכויות. יש עבודה לעשות. יש מחלה לנצח. ובעבודה קשה אני בטח לא יכולה ללמד אותך כלום.
מחכה שתבוא, יש מלא מה לשפץ בבית (סתם…) מחכה שתבוא. עם תמי. ונשב על המרפסת ונשתה קפה משובח ונתווכח למי יש פולים יותר טובים..
עד אז, מחכים.”
אז זהו, שאתה כבר לא תבוא, וכבר לא נדע של מי הפולים יותר טובים, אבל אנחנו נמשיך לשבת על המרפסת ולהרגיש שהיא גם חלק ממך.
וכל המילים האלה שנכתבו על החברים, והמשפחה, והאהבה הגדולה שהקיפה אותך בחודשים האלה בינתיים רק התעצמו. אתה תרגיש אותה רק מלמעלה,
וכאן למטה הם יעברו לתמי ולילדים.
ואנחנו כולנו, מחכים.
ואם כבר מילים, אז הנה עוד כמה של יעקב גלעד:
“הלילה, מצאו רסיסי כוכב נופל
איך אתה לא מסתכל, מעבר לצד האפל
הלילה, עטף את עיניך צל שחור
פתי, ביישן וטהור, רצית לעוף כמו ציפור
הכל עומד במקום
הזמן ממשיך ללכת
היית כאן ופתאום
הכל נטרף כמו חלום
הלילה, יפלו בגללך מילים ריקות
אחר כך יבואו שתיקות, בדידות ושנים ארוכות
הלילה, העצב הוא רק מקום אחר
חדר, כסא ופסנתר, פרח ליד הגדר
הכל עומד במקום
הזמן ממשיך ללכת
הכל נטרף כמו חלום
אל פי התהום, כמו חלום.”
והנה מה ששרו לך מיכה שטרית וברי סחרוף המדהימים, בדיוק שלושה ימים לפני שזה נגמר:
אוהבים אותך ארז בחור כארז,
שם למעלה בשמיים וכאן למטה על פני האדמה.
