“אמא, לאן את הולכת?” שאלה אותי בתמהון ביתי בת ה-6, כשראתה שאני עומדת לצאת מהבית בדיוק בשעה חמש, בעיצומן של ההסעות לכל החוגים.
“אני הולכת לחוג”. אמרתי לה.
“לחוג? לא יכול להיות, אמא. חוגים זה לילדים. לא למבוגרים”.
“אני אמא מאוד ילדותית”, אמרתי לה.”כזאת שגם הולכת לחוגים. לפעמים”.
והחוג המעניין הזה, שבחרתי לי, “פורום החדשנות הבינתחומי בהשראת TED”, לא בטוח שהיה רוצה להגדיר את עצמו כחוג למבוגרים ילדותיים, אבל בטח היה מסכים עם ההגדרה של אנשים פתוחים וסקרנים, שמחפשים מקורות השראה.
ו”מקורות השראה”, זו בדיוק הכותרת שניתנה למפגש הרביעי בסדרת המפגשים המרתקים האלה.
את המפגש פתחה המשוררת אגי משעול, שניסתה להסביר לנו בהרצאה של 18 דקות, ע”פ הפורמט הידוע של טד, מהי השראה בעיניה.
משעול, שמאחוריה 15 ספרי שירה, נראית כמבינה דבר אחד או שניים בהשראה. בניגוד לתדמית המשוררת החולמנית, שמאוחר יותר הבנו שעדיין קיים בה, היא הסבירה בצורה פשוטה וברורה, כי להשראה 3 מקורות עיקריים:
1. מיומנות וכוונה – כלומר היכולת והרצון ליצור משהו, שעבורו אתה זקוק להשראה.
2. מצב תודעה של בהייה – בדיוק המצב של החולמנות, שכה נעדרה ממנה בהרצאה הרהוטה שלה.
כי בשביל לעורר השראה,
טוענת אגי,
עליך להיות ההפך ממכוון מטרה.
עליך להמצא בקשב של בהייה –
משוטט,
לא ממוקד,
כמו כתם של דיו המתפשט על בד
(כמעט יצא לי שיר…בהשראתה..)
3. המוזה – אותו רגע חמקמק, שבו משהו ניצת, שיש בו מן האלוהות, שכל כך הרבה שירים נכתבו עליו:
“ראיתי ציפור רבת יופי
הציפור ראתה אותי
ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד
עד יום מותי”, של נתן זך,
“פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”, של אמיר גלבוע, ועוד.
אם שני המרכיבים הראשונים של ההשראה, מתקיימים במלואם באמנים, יוצרים ואנשים מוכשרים, הרי שהמרכיב השלישי אינו מובטח לאף אחד. וגם אם ביקר אצלו בעבר, אף פעם לא ברור אם אי פעם ישוב, ומתי. אפשר לפתות את ההשראה, אומרת לנו אגי, אפשר להתאמן בה, אבל אין בה אף פעם בטחון. אף פעם לא תהיה לך את התחושה, שהנה המוזה מתיצבת לפגישה.
משעול מדברת בשפה פשוטה, נגישה, וכך גם שיריה. זוהי אולי גדולתה, ובטח מקור הקסם שלה שמתגלה כאן במלוא הדרו. גם כמשוררת, אבל בעיקר כאדם.
בהמשך, מראיין אותה שמעון שוקן, דיקאן בית הספר למדעי המחשב בבין תחומי והמנהל האקדמי של הקורס, ושואל אותה על חשיבות השירה בעיניה, בתוך התרבות.
“שירה היא כמו יופי”. אומרת לו משעל.
“אין בה באמת שום תועלת.”
אבל אז היא מקריאה לנו את שירה: “אווזים” וגם מסבירה את הסיפור שמאחוריו:
על זכרון ילדות כואב שבו המורה שלה למתמטיקה נהג להעליב אותה באופן קבוע, על חוסר היכולת שלה לפתור את הבעיות המתמטיות שלו, ועל סיטואציה מלאת השראה שגרמה לה לכתוב את השיר הבא:
אֶפְּשְטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,
אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.
אָמַר שֶהָרֹאש שֶלִּי מַתְאִים רַק לְכּוֹבַע.
אָמַר שֶצִּפּוֹר עִם שֶכֶל כְּמוֹ שֶלִּי
הָיְתָה עָפָה אֲחוֹרָה.
שָלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אָוָזִים.
עַכְשָיו, בְּמֶרְחָק שָנִים מִן הַמִּשְפָּט הַזֶּה,
כְּשֶאֲנִי יוֹשֶבֶת תַּחַת הַדֶּקֶל
עִם שְלוֹשֶת הָאֲוָזִים הַיָּפִים שֶלִּי,
אֲנִי חוֹשֶבֶת שֶאוּלָי הִרְחִיק אָז לִרְאוֹת,
הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,
וְהַצֶּדֶק הָיָה עִמּוֹ,
כִּי אֵין מָה שֶמְשַמֵּחַ אוֹתִי יוֹתֵר
מֵאֲשֶר לִרְאוֹת אוֹתָם כָּעֵת
עָטִים עַל הַלֶּחֶם הַמְּפוֹרָר,
מְכַּשְכְּשִים בִּזְנָבָם הַשָּמֵחַ,
קוֹפְאִים רֶגַע דּוֹם
מִתַּחַת לִרְסִיסֵי הַמַּיִם
שֶאֲנִי מְתִיזָה עֲלֵיהֶם
מִן הַצִּינוֹר,
זוֹקְפִים אֶת רֹאשָם וְגּוּפָם
נִמְתַּח אָז כְּזוֹכֵר
אֲגָמִים רְחוֹקִים.
מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה
וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי
לִפְתוֹר.
אֲנִי אוֹהֶבֶת כּוֹבָעִים,
וְתָמִיד בָּעֶרֶב
כְּשֶהַצִּפָּרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוךְ הָעֵץ,
אֲנִי מְחַפֶּשֶת אֶת זֹאת שֶעָפָה אֲחוֹרָה.
אגי אומרת, ששירה כותבים מתוך כאב. כי כשאדם מאושר, מה יש לו לבזבז את הזמן ולכתוב שירים.
ואני אומרת, שעכשיו לגמרי ברור לי מהי התועלת בשירה. בואי בואי השראה.
באותו הקשר, הראה לנו שוקן סרטון TED, שהעביר המנצח בנג’מין זנדר, שמוצא השראה בהעברת הקסם שבמוזיקה קלאסית לקהלים רחבים ככל האפשר.
באותה הזדמנות נזכרתי בהרצאת TED אחרת שראיתי לא מזמן, שבה האמנית קנדי צ’אנג, מתמודדת עם מוות בלתי צפוי של אדם קרוב אליה, כדי לייצר השראה למאות אנשים מהם היא מבקשת להגיד:
לפני שאמות, אני רוצה..
