הבת שלי בת ה-6 החליטה לערבב בין החגים ולשאול את הקושיות שלה דווקא לקראת יום העצמאות.

“אמא”, היא שאלה אותי, “מה יותר משמח אותך, יומולדת של הבת שלך או יומולדת של המדינה?”

“זאת שאלה קצת מכשילה”, עניתי לה. “שתיהן מאוד משמחות אותי”.

“כן, אבל מה יותר?”

“היומולדת של הבת שלי?” עניתי בשאלה, מתוך הנחה שזוהי התשובה הנכונה בעיניה, אבל היא הפתיעה אותי ואמרה:

“אבל אמא, היומולדת של המדינה זו היומולדת של כל האנשים, ולא רק של ילדה אחת, וגם אני רק בת 6 ואת יודעת בת כמה המדינה? המדינה בת שנות 2000…”

זה כבר הצריך אותי להושיב אותה רגע ולעשות לה קצת סדר בבלאגן הזה של כל הימים העצובים והשמחים, שהתערבבו לה בתוך הראש הקטן והחמוד שלה.

“המדינה שלנו”, אמרתי לה, “היא בת 65 השנה. התקווה, התקווה היא בת שנות 2000″.

“אה, נכון”, היא אמרה. “התקווה מהשיר. בת שנות 2000. והמדינה, היא קצת יותר צעירה מסבתא שוש שהיתה לה עכשיו יומולדת. אז צריך לקשט”.

“מה לקשט?” אני שואלת

“צריך לקשט את הבית בדגלים שהעיתון שלח לכבוד היומולדת של המדינה. אפילו שהיא קצת זקנה. כל אחד אוהב שמקשטים לכבוד היומולדת שלו. אפילו שאתה כבר לא ילד.” היא אומרת, ומיד שוב שואלת:

“אז רגע אמא, המדינה היא בעצם סבתא?”

“כן”, אני אומרת לה. “סוג של סבתא. של כל ההורים והילדים שחיים כאן”.

“וגם של החיילים” היא אומרת לי.

“נכון”, אני עונה. “גם של החיילים”.

“החיילים ששומרים עלינו”. היא מסבירה לי. “שחלק מהם הלכו למלחמה ולא חזרו. ובגללם גם עומדים בצפירה בלי לזוז ומרכינים ראש. את מרכינה ראש בצפירה אמא? כי כרמלה הגננת אמרה שזה מה שצריך לעשות”.

“כן”, אני אומרת לה, מסתירה את הדמעות. “אני מרכינה ראש. ונכון, את צודקת. חלק הלכו ולא חזרו. אבל אנחנו ממשיכים להאמין שיום אחד הם כבר לא יצטרכו ללכת. לזה אנחנו קוראים התקווה. והתקווה הזו, היא ממזרתה לא קטנה. למרות שעברו כבר 2000 שנים והרבה יותר מזה אכזבות, אנחנו עדיין ממשיכים לקוות”.