אני יודעת שזה לא פוליטיקלי קורקט וגם לא ממש cool מצידי לאהוב את שלמה ארצי, ובטח לא ללכת להופעה שלו. אבל מה לעשות שאמא שלי חגגה יומולדת 71 ואין דבר שלא עושים כדי לשמח את אמא.
אז הלכנו לראות אותו בזאפה. אמא בת 71 ושתי בנות קצת אחרי 40.
תגידו מה שתגידו. אולי הוא לא טרנדי, והוא בטח לא צעיר, ואין לו סאונד חדשני, אבל שלמה ארצי בגיל 63 ובמינון הנכון הוא עדיין ההופעה הכי טובה בעיר!
כי רק שלמה ארצי מרגיש בנוח להפוך את ההופעה שלו לחצי סטנדאפ, לספר סיפורים חצי מצחיקים חצי מייגעים כמו סיפור המפגש שלו עם פול סיימון בארץ לפני שנתיים, ואיך גילה שבכלל קוראים לו פנחס, ועוד להזהיר את הקהל שזה הולך להיות סיפור ממש ארוך ומייגע, ובסוף לשיר את The Boxer במבטא שרק הוא יכול להרשות לעצמו לשיר איתו.
רק שלמה ארצי מסוגל לאסוף סביבו בכל עונה את חבורת המוזיקאים הצעירים הכי נחשבת, שהשנה כוללת את הדס קליינמן הצ’לנית ההורסת, שאותה הוא מעיד שגנב מאסף אבידן, את אייל מזיג מהדורבנים ששלמה מספר עליו שהגיע מלוד, וכמעט כמעט הצליח בחיים כי כמעט כמעט התחתן עם נטלי דדון אבל בסוף הוא מתחתן עם אחותה.., ואת בן-בן, הבן הפרטי שלו, שהצטרף לחבורה-משפחה. להופעות בקייסריה תצטרף גם אסתר ראדא, שהיא הדבר הכי חם והכי מגניב במוזיקה הישראלית השנה, מה ששוב מוכיח את היכולת של שלמה, למשוך אחריו את הכי מוכשרים שיש.
שלמה ארצי בסטנדאפ על אייל מזיג:
שלמה פותח את ההופעה עם האהבה הישנה, זו שברחה לו, ומבקש, לפחות מקהל הבית שלו בזאפה: “אין שום פטנטים, העולם נהיה כבר גימיק, אז בואו ונחזור לאינטימיות בחדר”.
בתגובה צועק לו בחור מגודל מהקהל: “שלמה, תעשה לי ילד!”, ונענה: “בשמחה. בוא, קח את סינגולדה. הוא ילד כבר מן המוכן”.
אחרי שעברנו את חום יולי אוגוסט ורקדנו עם חיילים מתים בלב, הוא שוב מציג את הלהקה שלו בגאווה גדולה. ולי יש חולשה לאמנים שנותנים הרבה כבוד לשותפים שלהם ליצירה.
סקירה קצרה של הקהל המשולהב מגלה כי חוץ מסבתא בת 71 עם עיניים נוצצות, יש גם שני ילדים בני שבע שיודעים את כל המילים, מנכ”לית של בנק, פרסומאי בכיר, החבר של שלמה מהצופים, המעריצה בת ה-40 שיושבת בשורה הראשונה ובוכה עם דמעות כי שלמה לא התייחס אליה ב”שיר שלהם” וכמובן את השולחן המרכזי באמצע של אלה שבאים לכל הופעה של שלמה ארצי בעשר שנים האחרונות. איתם הוא מתייעץ איזה שיר לשיר עכשיו, אם לספר את הסיפור הזה עכשיו או אח”כ, ויש לי הרגשה שאחת מיושבות השולחן היא בכלל שתולה של ההפקה כשהיא לוחשת לו את כל מילות השירים כשהוא נתקע רגע בלי הטלפרומטר.
אבל הדבר הכי מקסים בעיני הוא שלא ממש ברור מי נהנה כאן יותר. הקהל, או שלמה ארצי. כי אחרי שלוש שעות של הופעה, כשהקהל כבר די עייף, ומרגיש שהיה בהופעת חייו, שלמה מסרב להתקפל ונראה שבשבילו הערב רק התחיל.
הוא מנסה קו חדש שבו הוא שר שירים ממש לא מוכרים שלו, ושירים ממש מוכרים אבל לא שלו כמו “מה אברך” שבו הוא מציג לקהל את המנעד הקולי של אייל מזיג ובן ארצי, את השיר של נתן יונתן שהלחין ב-78 שזכה לטענתו לתואר המפוקפק השיר הכי פחות מושמע של שלמה ארצי, למרות שהקהל דופק על השולחנות כמו משוגע כשהוא שר:
“למה את שותקת?
למה את ממלאה פיך זית?
פתחתי לך חלון,
ראיתי בעופך ובניאופך.
אבל הלב התפלל,
לשובך התפלל,
למי יש כוח להישאר לבד
בהרי האררט?!”
אח”כ הוא מנסה לחזור לתלם ושר לבן את “מלך העולם”, ומזיל דמעות ב”היינו שישה”. אח”כ הוא מתנצל ומסביר, שעם הגיל הדמעות מגיעות הרבה יותר בקלות.
כשהוא מבין שזה באמת עומד להגמר הוא שר את “ירח”, ולכבוד יום העצמאות את “פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת”, וגם כמובן את “אושר אקספרס”.
“לפעמים אני עוד מחפש אושר אקספרס
לפעמים אני עוד מתכנס בעצבות כמו טיפש
אחרי שכולם התפזרו רק דניאל נשארה בסיפור
עומדת עם דמעות בעיניים לוחשת לי: “בוא מאמי מאמי”
מילה אחרונה מצטער קצת אושר אקספרס
זה לא לנצח … יודע את זה כבר …
שזה לא לנצח”
גם אנחנו יודעים שזה לא לנצח, אבל מה אכפת לנו לקבל קצת “אושר אקספרס”