כמה פעמים קרה לכם שנכנסתם לסופר, לעשות את הקנייה השבועית, מילאתם את העגלה, בהמון דברים שצריך אבל ביותר דברים שלא צריך, עברתם אצל הקופאית הרוסייה, ששאלה במבטא כבד: “יש כרטיס מועדון?” והעפתם בה מבט חטוף. היא היתה מאופרת מדי או לא מאופרת בכלל, יושבת או עומדת בחולצת הסופרמרקט הכה לא מחמיאה שלה, ובעיקר כבויה מדי, מעבירה את המוצרים במכניות בסורק, ובסוף אומרת בקול כבה: “1364 ש”ח. תשלום אחד או לחלק?”
אתם עניתם את מה שעניתם, שלפתם כרטיס אשראי והלכתם לדרככם. לא, זו לא האשמה. זה גם מה שאני עושה.
אבל השבוע, שבו הודיעו כי הקופאית הכי מפורסמת במדינה, לובה, חוזרת לארץ נהדרת לרגל חגיגות העשור לתוכנית, צפיתי בסרטם הדוקומנטרי של רונן זרצקי ויעל קיפר ״סופרוומן״ המתעד במשך שנתיים את חייהן של 5 קופאיות העובדות בסניף מגה ברמת אביב. במהלך הסרט גיליתי כי הקנייה שלי בסך 1364 ש”ח היא במקרה הטוב רבע מהמשכורת החודשית שלהן!!! רבע!!! תנו לעצמכם שניה לעבד את המידע הזה.
אבל שלא תחשבו לרגע שזה סרט על מסכנות. ממש לא. זה סרט על אנשים. כי פתאום, במהלך הסרט, מתגלות הפנים שמאחורי הקופאיות האלה. מתגלים האנשים. מן רגעים כאלה, שבדיוק בשבילם צריך את הקולנוע הדקומנטרי, שבו מישהו לוחץ בשבילך על כפתור הסטופ, מכוון זרקור או מצלמה, ועוצר לכמה דקות את העולם מלהמשיך ולהתגלגל בנתיב המוכר והידוע שלו.
וזה לא שלא ידענו שיש אנשים עניים, שלא גומרים את החודש, אבל משהו בנשים האלה, לא יוצא לי מהראש. הן חיות, הן נלחמות, הן ממש לא מפונקות, הן אפילו אוהבות את העבודה שלהן, טוב אולי אני קצת מגזימה, אבל הן לגמרי משלימות איתה. הן רק לא מצליחות להבין למה לעזאזל לא נותנים להן לעבוד יותר. כי בניגוד לנו, לתת להן חופש, זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות.
והן גם לא מצליחות להבין, בסצנה הכי מצמררת בסרט בעיני, איך הן עובדות כל כך הרבה, כל כך קשה, ובסוף מקבלות תלוש משכורת של 2600 שח לחודש!!!!!!! “השכירות עולה לי 2500 שח לחודש אומרת יוליה לחברתה. תעשי את את החשבון”. ומה התגובה של יוליה לתלוש המשכורת הזה? קיטורים? בכי? התבכיינות? לא, ממש לא. יוליה הולכת לאחראית ומבקשת ממנה משמרות כפולות! “בבקשה”, היא מתחננת, כשהאחראית אומרת לה שהיא לא תעמוד בזה, “בבקשה, אני חייבת, אולי רק שתיים בשבוע”
כי מה הפתרון של יוליה לעובדה שאין לה כסף לעשות בר מצוה לבן שלה? שהיא חייבת לעבוד יותר. היא אפילו לא יכולה להרשות לו חוג אחד. חוג אחד.
בזמן שצפיתי בסרט, בבית, במחשב שלי (ככה זה עם פרוטקציונרים..) חזר הבן הפרטי שלי בן ה- 14 מאחד החוגים שלו, ושאל: “אמא, מה את רואה? ולמה יש לך דמעות בעיניים?” אז אמרתי לו: “בוא, אתה חייב לראות את זה איתי. זה סרט על קופאיות בסופר.” “סרט על קופאיות בסופר? מה לי ולזה? יש בזה מתח? רוצחים אותן? מתעללים בהן?” הוא ניסה להעלות השערות למה אני חושבת שזה יכול לעניין אותו.. “לא רוצחים אותן” אמרתי, “ואולי זו לא הכוונה אבל יש כאן סוג של התעללות, אבל בעיקר יש כאן הזדמנות בשבילך להבין באיזו בועה אתה חי, ולהחשף לכמה דקות לחיים שמתרחשים ממש כאן לידך, לחיים של הילד הזה בגילך, שלאמא שלו אין כסף לשלוח אותו אפילו לחוג אחד, שלא לדבר על לחגוג לו בר מצוה, ובטח נתקלת באמא שלו פעם כשבאת איתי לסופר כשהיית קטן ורצת בין המעברים וצעקת: בא לי במבה, רוצה שוקו, וגם חטיף.. ”
הילד התיישב לידי מרוב הלם, וצפה איתי בשקט איזה עשר דקות, אבל אחר כך אמר: “עזבי אמא, זה לא סרט בשבילי.” האמת, צודק. גם לא בטוח שזה סרט בשבילי. כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה אזלת יד מתוארים בשגרת החיים הזו, של הנשים החזקות האלה, שלא רואות את עצמן כקורבנות, רק מנסות לשרוד, להחזיק את הראש מעל המים, שכמו כולם יש להן רגעים של בכי אבל גם של צחוק, ובעיקר חברות כנה ותומכת שמאפשרת להן להמשיך הלאה.
סרט קטן ומלנכולי. לא בדיוק ההמלצה לערב מהנה בקולנוע, אבל בהחלט שווה לתת לעצמנו את התזכורת הזו. אפילו בשביל הפעם הבאה שנכנס לסופר. ונמלא את העגלה. ונגיע לקופה. ואז נרים את המבט. ונסתכל לקופאית ישר לתוך העיניים. לא דרכה, אלא עליה ממש. ונראה, אפילו לדקה אחת, את העולם מתוך העיניים האלו. שלה.
הסרט יוקרן בפסטיבל דוקאביב בשבוע הבא, בנוכחות היוצרים:
שבת 4/5 18:15, סינמטק 3, שישי 10/5 16:00, סינמטק 4
הנה הטריילר:
ויש גם כתבה מחדשות ערוץ 2
